טאי צ'י
טאי צי' מתרגלים באיטיות. בטח ראיתם מתרגלי טאי צ'י בפארקים או בסרטים או… בסין. מתרגלים באיטיות.
באחד השיעורים הראשונים שלי בטאי צ'י, העזתי לשאול את מורי, "למה לאט…?" הוא הפנה מבטו אליי, התבונן בבחור הצעיר והלהוט אשר עמד לפניו ובטח חשב לעצמו: "או שהוא יקלוט את העניין או שלא!!". הניד ראשו כלפי ואמר "בוא נתרגל אחר כך נשאל שאלות ואולי נקבל תשובות"… אני חשבתי לעצמי, "מה זה היה? פתגם סיני או שהתבלבלתי או מה?"
התחלנו לתרגל המורה ואנחנו – קבוצת הלא מקבלים תשובות. כאשר הקבוצה ואני סיימנו את התנועה, המורה היה רק בתחילתה!!! אמרנו טאי צ'י מתרגלים לאט.
שוב. אותה תנועה, הקבוצה סיימה, אני סיימתי, והמורה עדיין באמצע התנועה.
רגע מה קורה פה, מדוע הוא עושה את התנועה הפשוטה הזו באיטיות שכזו ואנו ממהרים.
לאט לאט הבנתי. טאי צ'י מתרגלים באיטיות כדי להתבונן בכל תנועה בשלמותה. להתבונן בכל התהליך של התנועה, החל מה"כוונה" לעשות את התנועה בראש, בדמיון, דרך הוצאתה לפועל וכלה במה שקורה לנו בגוף, בשלד, בשרירים במהלך התנועה. צעד אחר צעד הפנמתי את האיטיות הזו, את ההתבוננות בתנועה. איפה יש מתח, האם המפרקים משוחררים? בחינת השרירים, סיבי השרירים ומצב הגוף, היכן "המרכז"? כיוון האגן, המתח על הצוואר והכתפיים, כיפוף הברכיים, שיווי המשקל ועוד ועוד.
איטיות זו היא היא אשר אילצה אותי להתבונן ולתקן. צריך להאט כדי להתבונן, כדי לבחון כל מילימטר בתנועה ובמידה ויש קושי או חוסר נוחות, לתקן. טאי צ'י מתרגלים לאט.
לאחר פרק זמן התבוננות זו ואיטיות זו הפכו לטבע שני בתרגולי טאי צ'י. עם האיטיות השתפר גם טווח התנועה, תנועותיי היו רחבות יותר, היציבה השתפרה, הגמישות השתפרה.
השתפרו גם השאלות שלי למורה!!
האיטיות שלי השתפרה וכך גם הטאי צ'י שלי.
התרגול האיטי הפך את תנועותיי לשלמות, יעילות ואת אופן ביצוען ללא מאמץ.
למרבה הפלא, וזה אכן היה פלא בזמנו, התנועות האיטיות גרמו לי להיות מהיר יותר!!! זמן התגובה שלי השתפר, ולמדתי לעשות תנועות אפקטיביות, ללא בזבוז אנרגיה, ללא העברת משקל לא נחוצה וללא מתח. כל תנועה הייתה מחושבת תכליתית ויעילה.
האיטיות הובילה לאיכות.
המורה התחיל את התנועה וגם אנחנו. המורה סיים את התנועה וגם אנחנו.

TI
אני מתרגל TI באיטיות.
לאחר שלמדתי "מה צריך לעשות" אני עושה את זה לאט ככל שאני יכול, אני מנסה כל הזמן לשפר את האיטיות שלי, מכניס יד ימין למים בקו המשקפת, ושם לב שכאשר המרפק נכנס למים אני "שומע שפריץ", צריך לתקן. יד שמאל, עובר חלק, אין שפריץ. יד ימין מתקן, עכשיו לא היה שפריץ, או קיי. הלאה. יד שמאל, אין שפריץ, אבל היד לא הייתה מתוחה, עשיתי איתה תנועה כלפי מעלה. צריך לתקן.
בכל תנועה וכל בריכה אני מתבונן בתנועה. מחפש מה לתקן, מחפש מה לשפר.
יד ימין נכנסת ללא קול למים נמתחת בתוך המים אצבעות טיפה מכופפות, מרגיש נוח וטוב. גורם לי לחיוך. יד שמאל נכנסת למים ללא קול "חלק" אותה תחושה כמו יד ימין. או קיי. עוד חיוך. הלאה.
היי שכחתי "לשרוט" את המים עם האצבעות, יד ימין שורטת. יד שמאל שורטת. הרגשה טובה. זה מצליח. התנועה במים שקטה נוחה והכי חשוב זה זורם עם המים.

היי רגע מה קורה עם הנשימות. האם שכחתי לנשום בכלל.
מוציא ראש ימינה, מרגיש את זיפי הזקן על הכתף. לא נעים.
3 תנועות, מוציא ראש שמאלה, לא מרגיש זיפים על הכתף.
צריך לשפר את הוצאת הראש ימינה, אברים לא צריכים "להתנגש" בתוך המים.
מה היה לא במקום? הראש? הכתף? רגע, אולי לא שמרתי על פס הרכבת הימני.
בהוצאת הראש הבאה מתבונן יותר בדקדקנות.
או קיי תפסתי, גם פס הרכבת הימני התכנס למרכז וגם הראש עשה תנועה מיותרת. מתקנים וממשיכים.

בריכה ועוד בריכה. תנועה ועוד תנועה. אט אט. מנסה לשפר את האיטיות שלי. מחפש מה טעון שיפור, מחפש מה טעון תיקון. מדי פעם גם מפרגן לעצמי על הצלחות קטנות.

מוציא ראש שמאלה, מרגיש משהו לא בסדר.
הזרימה של התנועה נחלשת ונקטעת. במקום להטות ראש שמאלה אני מרים את הראש.
למה מה קרה?
בוא נבדוק, מה קורה במצב Skate?
או קיי עליתי על זה. כאשר אני מוציא ראש שמאלה, אני מתחיל את התנועה ביד ימין בתוך המים מהר מדי. צריך להשהות את התנועה של יד ימין עוד קצת לא למהר לחתור.
מתקן ומיישם. ראש יוצא שמאלה ללא הרמת הראש. תפסתי. הלאה.

בריכה ועוד בריכה. "מחפש" כל הזמן מה לשפר, האם זה היד, האם האגן נתן מספיק "תנופה" לגוף להתקדם? האם הרגליים לא שוקעות? האם אני יוצא מ- Skate וחוזר ל- Skate? לאט לאט…

יש לי שיער רב על אמת היד. כאשר אני מתרגל TI אני שם לב לשערות אלו בתוך המים.
הן סמן לשיפור האיטיות שלי.
כאשר אני מכניס את היד למים, שערות אלו נוטות אחורה, כמו צמחי מים, בניגוד לכיוון תנועת היד. לאחר שההתקדמות בתוך המים נחלשת, שערות אמת היד מתחילות לחזור למקומם אבל כאשר הן מגיעות למצב הטבעי שלהן הן ממשיכות את התנועה עוד קצת. כמו מטוטלת.
אני יודע שכאשר הן לא זזות בכלל זה הזמן להתחיל לגרוף. שערותיי הן הסמן שלי לאיטיות.

בריכה ועוד בריכה. תנועה ועוד תנועה.
בוחן כל מה שנאמר על ידי המדריכה אור.
מאתגר כל מה שנאמר על ידי המדריכה אור. אולי נעגל פינה, עולה מחשבה. אולי לא צריך לעשות… רצוי רצוי. אט אט.

שקוע כל כולי בתנועות ובהתבוננות ופתאום צץ לו הקיר מולי ופוגע לי בראש, קודם הוא לא היה פה…מפריע… עוצר, נושם בריכה ועוד בריכה. תנועה ועוד תנועה. לאט יותר ויותר. מתקן פחות. או יותר. יודע שכל תנועה איטית משפרת הרבה יותר.
כך עוברת לה שעה או יותר, באיטיות ובאיכות שלא נגמרת אלא רק דורשת עוד ועוד. דורשת יותר שיפור, יותר שימת לב לפרטים, שואפת לתנועה שלמה.
אני מתרגל TI באיטיות.
אני מסיים את התנועה, הבריכה מסתיימת. אני יודע שהתנועות שלי השתפרו. הן הפכו שלמות.
האיכות שבאיטיות.
יקי הראל

תובנות (והלקאה עצמית)
כתבתי את תיאור המשחה כאן אבל לא יכולתי שלא לכתוב את השני גרוש שלי. מספר תובנות אישיות:
1. המלצות לחוד וביצועים לחוד. דקות לפני המשחה המלצתי לחבורה 'לשחות את המשחה שלכם'. הכוונה היא לא להתרכז במה שעושים אחרים אלא לבחור את הקצב והמאמץ האופטימליים ופשוט להינות. עצה נהדרת. עד עכשיו אני לא מבין למה לא יישמתי אותה. נתקעתי אחרי שחיינים מעט איטיים ממני בשאיפה להמעיט במאמץ בשל הדראפט. ברטרוספקט אני יכול לומר כמעט בוודאות שיכולתי לשחות את המשחה הזה ב- 5 דקות מהר יותר (אם כי במאמץ גדול יותר). שחיתי את המשחה שלהם ולא את שלי…
2. כניסה למים והתאקלמות. טרי לוכלין ממליץ להיכנס כמה דקות לפני הזינוק למים, להתאקלם, לדמיין את התחלת המשחה ולחמם את השרירים. אנחנו נכנסנו למים בלי לשחות קודם ובתוך פחות מדקה זינקנו. אני משוכנע שחימום של 100-200 מטרים לפני הזינוק היה עוזר. בפעם הבאה…
3. תכנון משחה. בתחרות למרחק כזה, רצוי לתכנן מראש את הקצב, דרגת המאמץ, עיתוי האכילה, בקרת זמנים, ניווט, דראפטינג ועוד. היה לי רק תכנון חלקי. ידעתי את הקצב שלי (בסביבות 1.15 TT), תכננתי מתי לאכול (שקית ג'ל אחת אחרי 3 ק"מ), לנווט כל 20 תנועות (בסוף עשיתי דראפטינג כך שלרוב לא ניווטתי הרבה) אבל לא היה לי תכנון בכל הנוגע לחלק הכי חשוב: כמה להתאמץ ומתי. יש כמה דרכים. למשל, לחלק לשלישים: בשליש הראשון רמת מאמץ 3 (מתוך 5), בשני 4 ובשלישי לתת מה שיש. על אותו עיקרון חצאים, רבעים וכו'. בסופו של דבר מימשתי את הפוטנציאל שלי רק ב- 750 מטרים האחרונים. הכל בגלל העדר תכנון…
הנה טבלת הספליטים שלי – שימו לב לזמן של הסיבוב השלישי:

מי בקומבינה
גידי שסוחב פציעה ומפגין אופי ולא משתתף למרות שאני רואה כמה קשה לו ומיקי, מדריך TI, שלא התכונן לקראת 6 ק"מ. שניהם לקחו פיקוד על התיעוד והעידוד. סלי ומודי, התלמיד והמורה, סלי במשחה המים פתוחים הראשון שלו ומודי המורה שמלווה אותו במסירות לאורך כל התחרות מגדת הנחל (אם זה לא מורה טוב, אני לא יודע מהו מורה טוב), מדריכי TI: פרופ' אברהם לוגסי, אור טיברג, וובה קלוגמן ואני. תלמידי TI: 'הנסיך' יורם מור, חנן, מוטי, יאיר, בתיה, מאיר, אופי ועוד. דני ויון לא יכלו להגיע ואני מצטער כל כך שלא…

המשחה
הכרוז ביקש שנחצה את הנחל ונגיע לנקודת הזינוק. אנחנו (אבי, אור, וובה, יורם, חנן ועבדכם) צועדים בעצלתיים לכיוון, חוצים את הגשר מעל הנחל ומחפשים צל בהמתנה לתדריך. גידי ומיכאל מתעדים במצלמות וידאו. וובה, מדריך TI מהקורס האחרון, דורך על דבורה שעוקצת אותו בכף הרגל, מוציא את העוקץ ומחייך. אני כבר הייתי מבקש פינוי מוטס. "חתיכת שור הבחור" אני ממלמל לעצמי בפה מר מאדרנלין.
אני מנצל את הזמן כדי לתת תדריך קצר לחבורה. "תפתחו בקצב מהיר, תנווטו לפי המסלול ולא לפי הגדה, תנסו לעשות כמה שיותר דראפטינג, מינימום ניווט והרמת ראש והכי חשוב: שחו את המשחה שלכם ותהינו". מאוחר יותר אדאג להפר בעצמי את חלק מההמלצות. כישרון מולד.
תדריך מאחד ממארגני התחרות ששולח אותנו למים. אני נכנס למים בין האחרונים, ממקם את עצמי באמצע החבורה ודואג לכוון לכיוון חבל המסלול. שנייה לפני ההזנקה אני נזכר שלא איפסתי את הסטופר ועם הישמע 'הגונג' אני מתעכב שנייה כדי להפעיל אותו. כמה ג'מוסים עוברים מעליי בשחייה. אחרי 3 דקות של שחייה בקצב גבוה אני מציץ בסטופר ומגלה שהוא לא הופעל. עצרתי והפעלתי, סקרן לראות כמה זמן ייקח לי לסיים סיבוב. אחרי כ- 500 מטרים אני מזהה זוג רגליים ששוחות בקצב לא רע ומחליט 'להתיישב' עליו כדי לחסוך במאמץ ובניווט. הוא מזגזג לא מעט אבל מזל שהוא לא מפסיק לבעוט והבועות עוזרות לי למצוא בקלות את הדראפט אחריו.
שקט מוחלט. אחרי המשחה יורם ואני קראנו לזה 'קוקון'. אתה נמצא בתוך מעטפת שמונעת ממך לשמוע, לראות, להרגיש. רק אתה והמים. והשקט. אני יושב על הרגליים של המזגזג 2 סיבובים, 3 ק"מ, עסוק בליהנות מהדראפט ובעיקר ממש לא מתאמץ. בתום הסיבוב השני אני עוצר כדי לאכול ג'ל ומגלה שמי שיושב לי על הרגליים הוא לא אחר מפרופ' לוגסי. אבי רואה אותי עוצר, צועק משהו שאני לא מבין וממשיך. אני לא ממהר, אפילו מנקה את המשקפת וממשיך. פחות מדקה חולפת ואני פוגש עוד זוג רגליים, מעט יותר איטיות ומתרווח בקוקון שלי. על הגדה אני רואה את גידי ואני צועק לו, מנופף בידיים ומנסה להצחיק אותו בזמן שהוא מצלם. אין לי מושג איפה האחרים וכל מה שאני יכול לשמוע זה את האנשים שמעודדים מהגשרים שמעל הנחל ועוברים מעל המסלול. פעם אחת עוברת עליי, תרתי משמע, החבורה המובילה ואני נדהם כמה מהר הם יכולים לשחות. מידי פעם שחיין טוב מזהה את הרגליים שלי ככאלו שכדאי לעשות עליהן דראפטינג אבל מהר מאוד מבין שאני לא מספיק מהיר ועובר אותי כמו רוח. העובדה שלא 'פגשתי' את אבי אומרת 'שהרגליים' ששוחות לפניי איטיות מידי עבורי אבל אני משכנע את עצמי שתכף ניפגש. הסיבוב השלישי נגמר ואני מבין שהקצב שלי הוא בסביבות 24 דקות ל- 1.5 ק"מ. "לא רע" אני חושב לעצמי, בהתחשב בעובדה שאני לא ממש מתאמץ.

שקט
אני מתחיל את הסיבוב הרביעי ומתחיל להרגיש את הסוף. קצת לפני הסיבוב חזרה, ב- 750 מטרים האחרונים אני מרגיש שאני חייב להגביר כדי להרגיש מאמץ. אני חולף על פני השחיין שלפניי, מודה לו בלב על הטרמפ ומגביר מהירות. נמתח על כל תנועה ומשתמש בכוח בגריפה ובמתיחת הגוף. אני מרגיש קצת מהירות ורואה חבורה של כובעים כ- 150 מטרים לפניי אבל לא מצליח להדביק אותם. מאוחר יותר אני מבין שוובה ואבי סיימו כדקה לפני. היה כיף ואני מרגיש שאני יכול להמשיך ממש בקלות עוד 4 ק"מ. אנחנו מחכים לשאר החבורה בקו הסיום. חנן, אור, יורם, בתיה ומוטי מסיימים בהפרשים של כמה דקות. כולם עם חיוכים גדולים. מרוצים… טקס הפרסים והמדליות מתרחש ממש בסמוך. כמה שחיינים מגיעים אליי ולוחצים את ידי דואגים לספר שהם הפנו חברים ומכרים אלינו. אני מתמוגג מאושר. מתקשה להאמין איזו דרך ארוכה עברתי מאז שהתלמיד הראשון קיבל את השיעור הראשון בינואר 2007. אני ניגש לדבר עם שחייני מאסטרס אחרים. אווירה טובה עם המווון חיוכים.

המשאית עם המדליות
בטקס הסיום אני מתרגש לראות את וובה, אבי ואור מקבלים מדליות (אור ווובה על מקומות ראשונים בקטיגוריית גיל). עמוק בלב אני יודע שיש לי חלק בהישג שלהם. אני נזכר בסרטון ההרצאה האחרונה של רנדי פוש. אין כמו לעזור לאחרים להגשים חלומות. פוש צדק. זה סיפוק ברמה אחרת…
בזווית העין אני רואה את יורם מגיע אחרי שטרף המבורגר באחד הדוכנים. רגע. הגלגלים מתחילים לעבוד. אוכל. לפתע אני מבין שאני מת מרעב…

עם האוכל בא התיאבון
בטקס הסיום יוצא לי לראות את דניאל קציר ומיכאל דימיטרייב עולים 'לפודיום'. מסרב להאמין למשמע הזמנים שלהם. אני ניגש לדבר עם רומן ומיה שחייני עולם המים והשיחה נגררת לאליפות ישראל ב- 10 ק"מ והקריטריון (02:20 לגברים ו- 02:40 לנשים) שמשאיר אותנו מחוץ לתחרות. או אז ניטע הזרע לשיגעון חדש שאני מתכנן לעבור עם כמה משוגעים כמוני. זה יקרה בעוד חודשיים ועדיין מוקדם לדבר על כך…

מתנה לכל החיים…
יונתן, בני, שזוף ואדום מיום על שפת הנחל, נרדם בשנייה שנכנסנו לרכב. כל מה שהעסיק אותו היום היה הרצון לקפוץ למי הנחל והמאמץ להשתחרר מהלפיתה של אמא שלו שלא חשבה שזה רעיון טוב. אני מציץ במראה תוך כדי נהיגה ומחייך לעצמי. הוא התאמץ הרבה יותר ממני היום. והוא אוהב מים! אני לא יכול ולא רוצה למחוק את החיוך. איזה אושר.
לאורך השנים, חגי פגירסקי מקפיד לשלוח אליי מייל כמעט אחרי כל אימון שחייה שלו "אחסלו, נתת לי מתנה לכל החיים". ווריאציה על המשפט של TI מהיום שבו נוסדה בישראל: "תנו לנו 10 שעות ותקבלו מתנה לכל החיים".
אני שב להציץ במראה ומתרגש מאוד כשאני רואה את המתנה שלי ישן. אני מנסה לעשות Fast Forward בציר הזמן ולדמיין מתי יונתן ישחה את משחה המים הפתוחים הראשון שלו. אין כמו הפעם הראשונה. דמעה מאיימת לזלוג ומשום מה אני מתאמץ להסתיר את זה ממירב. המתנה מתגלה כמסחטת דמעות מקצועית. אני כל כך אוהב אותו…
"כשלשמנמן יהיה רשיון, הוא ינהג ואני אשן" אני מבטיח לו. גלגל"צ מפתיעים בסריה של שירים שעושים לי מצב רוח טוב. "גם שחייה היא לא רק שחייה", אני שומע את עצמי ממלמל. אני נושם עמוק, נודר נדר קטן, מתפקס על הכביש ומרשה לעצמי לרוקן את המוח ממחשבות. אם יהיה יותר טוב, נשתגע…

הגענו למקום התחרות (נחל עמל שבקיבוץ ניר דויד) בשעה 09:00, ואז הבנו שאין ברירה, צריך לקום מהדשא ובמקום להתרכז בנוף, המדהים יש לומר, ללכת להירשם, לקחת צ'יפים, ולצבוע את עצמנו בספרות של תחרות… סיימנו את הליך ההרשמה, ואז החלו דיבורי הג'ל: כדאי לקחת? מתי לקחת? כמה ג'לים לקחת? והכי חשוב – איפה לעזאזל שמים את זה כדי שלא ייפול… לאחר שפתרנו גם את הסוגיה הזאת, שמענו הזנקה למקצה ראשון של 1,500 מטרים.

במקצה הזה יצגו אותנו – בכבוד ג ד ו ל – סלי ויאיר, שסיימו בתוצאות מדהימות, וחזרו מחויכים עד הגג. אני בהיותי טיפוס רגוע משו, התחלתי לתחקר אותם על מצב המים, מצב הדגים, הראות, אורך המסלול והקושי, והם, מצידם, רק הרגיעו, ואמרו שזו חוויה (חוויה? אנחנו עוד נראה לגבי זה, חשבתי לעצמי).

בעודי יושבת על הדשא ומריצה מחשבות, יורם שקלט שצבע הפנים שלי הפך ללבן פתאום, הוסיף את מילות העידוד שלו וגרם לי לחייך שוב – "את עוד תגידי בסוף שזה עבר מהר מדי" – שים לב יורם הכל מתועד בוידיאו.

התחרות
זהו, הרגע הגדול מגיע, קוראים לנו להתכונן בקו הזינוק. חיבוקים ואיחולי הצלחה מצוות המעודדות ויאללה לדרך… עברנו דרך גשר לצד השני של הנחל, לנקודת הזינוק, שם עשינו קצת מתיחות, בדקנו מול מי אנחנו מתחרים ברשימות, והכי חשוב – קיבלנו תדריך מהמאסטר, גדי, שנתן את השני גרוש שלו בנושא, שלאחר מכן התבררו במיליון דולר 🙂 הוא הסביר שיש לנווט לפי המצופים שלצידנו ולא לפי השפה של הנחל (בגלל שהיא מתעקלת ואינה ישרה), לנווט כמה שפחות (קשה אבל קריטי), והכי חשוב, נו איך לא – להיות רפויים!!!

נכנסנו למים ונעמדנו בקו ישר, לאחר 2 דקות נשמעה שריקה, ויצאנו לדרך. חלק מהתדריך היה לפתוח מהר, כדי להתרגל לקצב העברת ידיים מהיר ולאחר מכן להרגיע – זה מה גדי אמר, זה מה עושים. ב- 400 מטרים הראשונים נצמדתי לאבי ולגדי, ואט אט הם נעלמו לי 🙂 עכשיו כל שנותר הוא להמשיך, לא לעצור, ולהתפלל לא לטבוע…

המים היו די עכורים, כך שלא ראיתי כלום קדימה, ובראש אמרתי לעצמי, תנסי להכיר את המסלול, כי יש לך עוד 4 סיבובים כאלה. תוך כדי מחשבות פתאום הגיע לו מצוף גדול אדום, המסמן את המיקום בו צריך להסתובב ולחזור חזרה. הסתובבתי, ותוך כדי הסיבוב הרגשתי מכה חזקה בבטן, מה שהזכיר לי שיש כאן עוד מתחרים שהגיעו במטרה קצת שונה משלי – אני הגעתי כדי לסיים, הם הגיעו כדי לסיים ראשונים, ומסתבר שהדרך אינה חשובה – רק המטרה. בעודי מתאוששת מהמכה, אני רואה את פניהם של גידי ומיכאל מחייכים ומעודדים מהצד – אילולא הם, הייתי נשברת בטוח. המשכתי לשחות ופתאום אני רואה את המעודדים מהצד מסמנים לי לסטות ימינה – הגעתי למקום בו צריך להסתובב שוב, וכנראה שזיגזגתי מעט, מהר תיקנתי את עצמי ושחיתי לכיוון נקודת ההתחלה. בנקודה זו, צריך להרים את היד גבוה ולגעת בגליל חום ענק, על מנת שהצ'יפ ייקלט וידעו שסיימנו סיבוב – בינתיים נגמר לו סיבוב ראשון, ואני בחיים 🙂 קדימה, ממשיכים…

הסיבוב השני עבר יחסית בקלות, במיוחד בשל העובדה שבאמצע שלו פגשתי לצידי את החיוך של יורם, ששוב הצליח להכניס בי אופטימיות, ושחה לצידי עד לנקודת ההתחלה שוב. הגענו ביחד, ואז כמובן לפי התוכנית – מהר ג'ל, שלוק מהמים של הנחל, וממשיכים… המילה מהר היא קריטית – הג'ל הזה כל כך מגעיל, שאם חושבים על זה, זה לא עובד, צריך לבלוע את זה בשלוק אחד ולהמשיך הלאה.

אין לי מושג להגיד אם זה פסיכולוגי או אמיתי, אבל שנייה אחרי אכילת הג'ל, הגוף מקבל כוחות מחודשים, פתאום הצלחתי להגביר טיפה את הקצב, אך אל דאגה, אחרי 500 מטרים זה עבר וחזרתי להיות רפויה, בעקבות המחשבה שאני רק באמצע הדרך….

בדרכי חזרה מהסיבוב השלישי, שוב פגשתי ברגל של אחד השחיינים הלא רפויים שהתחרו לצידנו, רק שהפעם הפגיעה הייתה קשה יותר. המפלצת פגעה לי במשקפת ומים חדרו!!! אמרתי לעצמי בראש שאין מצב שאני עוצרת עכשיו, והתרכזתי בלקלל אותו כל הדרך חזרה 🙂 הסיבוב השלישי עומד להיגמר, ואין לי מושג איך אני מרימה את היד לגעת בגליל שבנקודת ההתחלה, זה שלב שכבר הרגשתי את העייפות, תהיתי אם זו הייתה טעות שלא לקחתי איתי עוד ג'ל, אבל – ההצגה חייבת להימשך, אם הגעתי עד פה, מה זה כבר עוד סיבוב?!

יצאתי לסיבוב הרביעי, מחויכת יש לומר, לא מאמינה שזה קורה לי… ברגעים האלה הכרחתי את עצמי לחשוב רק על טכניקה, והבנתי עד כמה היא חשובה. הניווט הורג לי את הגב, גדי אמר לנווט כמה שפחות, וצדק כמובן, רגל שמאל נרדמת לי, והכתף של יד ימין כואבבבתתת. ט כ נ י ק ה – אני אומרת לעצמי בראש – עכשיו זה הזמן ליישם את כל מה שאת אומרת לתלמידים שלך – חפיפה מלאה, הובלת מרפקים, מתיחה והכי חשוב וקריטי תהיי רפויה. בעודי חושבת על הסוף, שוב ראיתי בחצי עין את גידי רץ עם המצלמה, ואת מיכאל מוחא כפיים, והבנתי שאין לי עוד הרבה.

מריחה את הסוף
עכשיו, זאת פעם אחרונה שאני רואה את המצוף האדום הגדול, ויאללה חזרה לנקודת ההתחלה, או יותר נכון – קו הסיום!!! לקראת הסוף, יאיר הצטרף אלי לעודד אותי מהמים, רציתי להגביר אבל פשוט לא יכולתי. הגוף כבר היה גמור, וככה, לאט אבל בטוח הגעתי לקו הסיום ונגעתי בגליל החום בפעם האחרונה.

הרגע של הסיום, הוא רגע שקשה לתאר אותו במילים. לי, הוא ממש לא היה מובן מאליו. לא האמנתי על עצמי שאני אסיים כזה מרחק. ועכשיו לתשובה שלי ליורם – לא, זה לא עבר כל כך מהר, בלי ששמתי לב, אבל כן, בהחלט נהניתי!!!

יצאתי מהמים עם חיוך ע נ ק, מרוצה מעצמי עד הגג. כולם מאוד פרגנו ומחאו כפיים, התיישבתי על הדשא, בלי יכולת לזוז כמה דקות, רק רציתי לשתות ולשתוק! האדרנלין בשמיים, ועכשיו – טלפון הביתה – התקשרתי לפולין, להגיד שהכל עבר בשלום ושאני בסדר, אמרתי שברגע שאסיים להסדיר את הדופק, אתקשר שוב. 4 כוסות של דיאט ספרייט, כמה ביסים מהטראפלס שוקולד שחיכה לנו נמס בקופסא, ועכשיו אפשר לנשום לרווחה.

טקס חלוקת פרסים מתחיל, הלכנו לראות ולתת כבוד – ופה הפתעה גדולה: 4 מדליות – TI Israel – כ ב ו ד ! מתוך 4 בקטגוריה שלי הגעתי ראשונה – לא האמנתי למשמע אוזני – גם לסיים 6 ק"מ וגם מדליה – מדהים! התוצאה הייתה 01:49, הפתעתי את עצמי, ועכשיו אפשר שוב להתקשר הביתה, ההורים שלי בטירוף בקו השני, מפרגנים, ולא מאמינים שזאת אני – כמה נחת 🙂

שחייה של 6 ק"מ מסתיימת לה, איך לא, במסעדה מזרחית באזור, צריך להחזיר את כל מה שאבד בשחייה. הדבר הראשון שביקשנו לשולחן היה שתייה, ואחר כך כשהגרון היה שוב רטוב, אוכל, קדימה, אוכל!

תודות
אני חייבת להיות קצת רגשי ולהוסיף כמה תודות:
גדי ואבי – מהיום שהכרתי אתכם החיים שלי השתנו – ולטובה – בלעדיכם כל זה לא היה קורה!
גידי, מיכאל, יורם, מודי , סלי, וובה ויאיר – צוות הצילום, העידוד וההרגעה 🙂 שיחקתם אותה בענק!
וכמובן איך לא – יונתן הקטן – חתם את סוף היום בנשיקה רומנטית 🙂 עכשיו רשמית אנחנו חברים!
תודה רבה על הכל.
אור טיברג

הנחל
אין לי סיבה ברורה אבל אני מאוד אוהב את העמק. הריחות, הנוף, הגלבוע שמעליו, הצמחייה, המוני הבוגונוויליות (פטיש ישן לצמח) עושים לי טוב על הלב. הגענו יחסית מאוחר, חנינו והלכנו לאורך הנחל. מזוויות מסוימות המים משקפים צבע כחול עמוק ולא קונבנציונלי. בתי הקיבוצניקים נושקים לגדה ופינות מנוחה מוצללות בצמחייה צפופה, מאובזרות בערסלים, ספות וכסאות נוח פזורות לאורך הנחל.
"877 מטרים מההתחלה עד הסוף" דואג לעדכן אותנו קיבוצניק בטרקטורון לא לפני שהוא מוודא בשנית עם החבר שמדד את המרחק "עם גלגלת"…

המים
נכנסנו למים במעלה הנחל בחלק שקרוב לנביעה ולסחנה, תוהים איפה יהיה הזינוק ואיפה ייצאו השחיינים בתום כל סיבוב לבקרה על הצ'יפים. מזל שאני לא צריך להפיק את המשחה הזה מלמלתי לעצמי. המים בטמפרטורה מושלמת – קרירים ומרעננים. כמה צעדים במים וכל הבוץ ששוכב על הקרקעית עולה למעלה ומעכיר את המים. כמעט ואין ראות. יהיה מאוד קשה לעשות דרפטינג ובעיקר להימנע מהתנגשויות עם שחיינים אחרים – קשה לראות שחיין השוחה במקביל למרחק של יותר ממטר.

אין כמו מים פתוחים
סה"כ שחינו לאורך הנחל 4 פעמים. אני מעריך שבסביבות 3.5 ק"מ. תרגלנו ניווט, קצבים שונים, שחייה בטור כשמידי כמה דקות השחיין הראשון מפסיק להוביל, מפחית מהירות והשחיין השני לוקח את ההובלה. איזה כיף זה לשחות ברצף בלי להגיע לקיר ולהסתובב כל הזמן… בכל leg הגברנו במעט את הקצב ב- TT, חולפים על קייאקים של תיירים ונזהרים שלא להיתקל בקרסים של חכות הדייגים בסוף המסלול. הקפדתי לשחות הכי רפוי שאני יכול, לגרוף בעדינות, להימתח ולסנכרן את הביפים עם תנועת האגן. בחזרה הרביעית הגברתי את הקצב ל- 1.05, וניסיתי לדמות את התחרות ולבדוק אם אני יכול להחזיק קצב כזה לאורך 6 ק"מ. אני יודע-מקווה שבעוד שנתיים כבר אהיה מסוגל להחזיק קצב למרחק כזה גם ב- 0.90 מבלי שזה יעלה לי באורך תנועה קצר מידי. לגבי נושאים מסויימים, אני מת שהזמן כבר יעבור…
סיימנו לשחות ויון מביט עלינו בפליאה: "מה, לא שוחים עוד פעם?". לא מפסיק להפתיע הבחור. עם כושר גופני בינוני מינוס, שיכמה דואבת וממרומי גילו (עבר כבר מזמן את גיל 50) הוא רוצה לשחות עוד קצת. "בפעם הבאה" יורם מסכם ויוצא מהמים…

תובנות
1. מהירות. כולנו שחינו באותה מהירות פחות או יותר וההפרשים ביננו היו בסביבות 40 שניות מהראשון עד לאחרון. זה די מדהים אותי בכל פעם מחדש. יון לא שחה בצורה מסודרת למעלה מחודש (דלקת בשיכמה), גידי שוחה פעם בשבוע באימון מדריכים ובכל זאת שניהם שחו מהר למרות שלא התאמנו. הם שחו על טכניקה בלבד. מילא יורם שהוא מכונה אירובית משומנת ואני שמתאמן כבר כמה שנים אבל גידי ויון שלא מקפידים על שגרת אימונים קבועה. אין צדק…
2. קירות. דווקא העובדה שאין סיבובים ואין קירות לדחוף ולגלוש מהם בפוש ארוך ומהיר מהקיר, גרמה לכולנו לשחות מהר יותר. לדעת לבצע סיבוב מהיר, אפקטיבי וחסכוני זו מיומנות בפני עצמה והיעדר הסיבוב דווקא מתגמל שחיינים שיש להם טכניקת שחייה טובה וכושר גופני ממוצע (כל סיבוב מכניס שחיין לא מיומן לחוב חמצן בהנחה והוא משתדל לבצע אותו מהר) אבל סיבוב לא מקצועי.
3. ניווט. הנחל מתעקל לא מעט פעמים ויש מספר גשרונים לאורך המסלול שמחייבים ניווט תכוף יותר. להבדיל משחייה במסלול מסומן היטב, השחייה שאנחנו שחינו חייבה ניווט של כל 20 תנועות. כשניסיתי לנווט כל 40 תנועות, חתרתי על סלע שהיה על הגדה והצלחתי לחתוך את כף היד…
4. נטייה לשמאל. אני מתקשה לשחות ישר ויש לי נטייה למשוך שמאלה מה שמחייב אותי לנווט לעיתים תכופות יותר בהעדר סימוני מסלול ברורים. במהלך השחייה נזכרתי שיש כמה תחרויות באגמים שבארה"ב שנקראות Cable Swim – כבל ברזל מתוח בעומק של כמטר מתחת למסלול, מה שמייתר ניווט תכוף ומאפשר שחייה מהירה יותר.
5. קצב. הנקודה הזו די אלמנטרית: בנקודה מסויימת לא ניתן לחפות על העדר כושר (שחייה בקצב נמוך) באורך תנועה. כשיצאנו מהמים שוחחתי עם יון ששחה בקצב של 1.25, וציינתי שעם טכניקה כמו שלו הוא צריך היה לנסות לשחות בקצב של 1.20 ומטה. הבעיה היא שאין לו מספיק כושר ושעות שינה כדי 'להחזיק' כזה קצב לאורך 6 ק"מ.
6. רפיון. בשחייה למרחקים ארוכים הנקודה החשובה ביותר היא לשחות רפוי לחלוטין ולא לאמץ שרירים שאין צורך לאמצם. כדי להבין על מה אני מקשקש, קראו את סדרת המאמרים הזו.

עסק מסריח
יצאנו, התלבשנו, נכנסנו למכונית ונסענו למסעדה ערבית שיון מכיר ממש ליד הקיבוץ. האוכל היה משובח והחברותה הרבה יותר. השיחה נסובה סביב חקלאות ימית (גידי הוא מאגר מידע מהלך) ואחרי חצי שעה הרגשתי שאני יודע יותר ממה שאני צריך על חקלאות ימית. מה שכן, היה קונצנזוס: חקלאות ימית זה עסק מסריח תרתי משמע.

שחייה היא לא רק שחייה
בדרך חזרה ניכר היה שארבעתנו נהנינו מאוד. בעיקר זה מחברתו של זה. השיחות היו מעניינות, החברותה והעניין המשותף היו משובחים והכימיה בין ארבעתנו עשתה את שלה. ב- 16:00 הגענו לתל אביב. לכל שבת יש מוצאי שבת ואני ידעתי שעל כל שעות החסד של היום הזה אני הולך לשלם בשעות עבודה עמוק אל תוך הערב והלילה. ב- 21:00, עדיין ספון על השולחן במשרדי שלחתי מייל תודה לכולם. ב- 22:30 חתכתי הבייתה.
נהגתי הבייתה, הוזה בהקיץ, מהרהר לאן הביא אותי כל הסיפור שלי עם TI. כל אותם אנשים מיוחדים שיצא לי להכיר, החברה המופלאה שיצא לי להקים, האתגרים המופרעים שיצא ועוד ייצא לי עוד לעשות והאהבה הגדולה לספורט הנפלא הזה. הגעתי לחנייה וכיביתי את המנוע. אם ב- 2004 היו אומרים לי שככה ייראה יום בחיי הייתי ממליץ על אישפוז בכפייה למבשר הבשורה.
בסביבות 12 בלילה קיבלתי מייל מיון שהצחקתי אותו והוא עדיין עובד.
חייכתי לעצמי: החיים הם לא רק שחייה אבל גם שחייה היא לא רק שחייה…