כל הפוסטים של גדי כץ

אודות גדי כץ

מייסד TI ישראל

לתכנת מחדש את המוח

כללי, , , , , , , , , ,

בזמן שמתודת הלימוד והתיאוריה על פי TI לא מסובכות, הפעולות והתרגילים השונים לא 'מרגישים' טבעי. האדם נועד ונולד ללכת ולא לשחות. שחייה לא צרובה ב- DNA שלנו בני האדם – יש צורך במעין תכנות ראשוני של המוח כדי להפוך את השחייה לטבע שני…

כמה נקודות למחשבה
1. זה 'לא בא לנו' טבעי. כמה שחיינים נותנים לגוף שלהם דווקא לשקוע במים ולא לצוף בצורה מאוזנת? לשחות עם הגוף ולא עם הידיים? להביט לקרקעית הבריכה ולא קדימה? להאריך תנועות ולא לקצר?
2. שינוי הרגלים רעים (Bad Habits). ייקח זמן לשנות הרגלים שהוטמעו לאורך שנים (ואפילו עשורים) של טכניקה לא יעילה. זה דורש ריכוז והתמקדות על נקודה אחת ולא מעט סבלנות.
3. נדבך על נדבך. הטכניקה בנויה על סדרה של 'מיני-מיומנויות' (Mini Skills), המורכבות אחת על השנייה, משל היו אבני בניין המונחות האחת מעל השניה.

תכלית חדשה
על כן, כל אלה בעצם מחייבים מעין תכנות מחדש של המוח, של המערכת העצבית (Neuromuscular System) כדי לפתח דרך מחשבה חדשה או תכלית חדשה. חלק עיקרי 'בתכנות' זה הוא ההחלטה שלא לשחות יותר מבלי שתהיה מטרה ונקודת פוקוס מודעת ומוצהרת מראש. בכל בריכה ובכל סט, ממש לפני הדחיפה מהקיר.

אוקיי, המוח תוכנת מחדש – לוח האם נקי – איך לומדים נכון?
כשיש תכלית חדשה והמוח מתוכנת באופן אחר, כמעט הפוך, או אז מתקיים תהליך של לימוד שמוביל, בהגדרה, לשיפור.
* על לימוד בכלל, מומלץ לקרוא את הפוסט על ארבעת עקרונות הלימוד של מיומנות חדשה.
* איך מגיעים לרמה גבוהה של ביצוע של מיומנות כלשהי, מומלץ לקרוא את הפוסט על הספר של ג'וש ווטצקין – אומנות הלימוד (The Art Of Learning) ועל Making Smaller Circles.

פילוסופיה של שיפור מתמשך ובלתי נמנע

כללי, , , , , , , , , ,
קייזן Kaizen
מאחורי המילה קייזן עומדת בעצם פילוסופיה של שיפור מתמיד/מתמשך (Continual Improvement Philosophy). המילה היא בשפה היפנית ופירושה הפשוט הוא שיפור. השיפור המתמיד נוגע לכל האספקטים של החיים. שיפור מתמיד באופן מודע וסיסטמטי.
טרי לוכלין גילה את המונח לפני מספר שנים, אימץ אותו ובעצם החיל אותו על שחייה ועל פילוסופיית הלימוד והתרגול של TI. להיות שחיין קייזן (Kaizen Swimmer) זה בעצם לשנות וליישם הלך מחשבה אחר ושונה שמאוד לא מקובל בספורט השחייה.

איך גורמים לשיפור מתמיד להפוך לבלתי נמנע
כדי להפוך לשחיין קייזן, כזה שמשתפר כל הזמן, צריכים להתקיים שלושה תנאים: (1) צריך לצפות לשיפור; (2) יש לדעת כיצד להשתפר; ו- (3) לתרגל מתוך מטרה להשתפר. המשימה הכי גדולה של TI היא לגרום לכל שחיין לפתח תשוקה ולהט לשחייה או בקיצור – Passion. למעשה ידע שמשולב עם תשוקה-אהבה לספורט מובילים להצלחה ושיפור. אם בכל פעם שתצאו מהמים אחרי שחייה, תעזבו להוטים לשחות שוב, שיפור מתמיד יהפוך לבלתי נמנע.

לצפות לשיפור
רוב השחיינים הבוגרים 'משלימים עם הגורל" של לשחות לאורך שנים מבלי להשתפר. לעומת זאת, המטרה של כל שחיין TI/שחיין קייזן היא להשתפר כל שנה ואפילו כל חודש. מכיוון ששחייה מאפשרת אינסוף אפשרויות לחיסכון באנרגיה/מאמץ 'וזיקוק' הטכניקה, ניתן בעצם לפתח ולשפר לאורך עשרות שנים. בנוסף, היכולת לשמור על פוקוס וריכוז לאורך התרגול משביחה עם השנים ומסייעת מאוד לשיפור.

לדעת כיצד להשתפר
להבדיל מסוגי ספורט אחרים, בספורט השחייה, ההנחות והאמונות באשר לטכניקה ואימונים מבוססות על 'ידע רכילותי' ואגדות אורבניות שלרוב לא מסייעים הלכה למעשה. אפילו רוב החומר והידע שמפורסם במסגרת מדע השחייה (Swimming Science) לקוח ברובו ממחקר מדעי של ענפי ספורט אחרים כמו ריצה, שמקשה לגזור ממחקרים אלה על ספורט שמתרחש במדיום כמו מים. הרעיון הכללי הוא להחליף את האגדות האורבניות וההמלצות הרכילותיות באשר ללימוד ותרגול שחייה באמיתות בדוקות בכל מה שקשור להתנהגות הגוף האנושי במים. אני מאמין ש- TI יודעת לספק כאלו הבחנות וידע.

לתרגל מתוך מטרה להשתפר
טרי לוכלין מספר שהוא מתחיל כל תרגול/אימון שלו עם שתי כוונות מוצהרות וברורות:
1. לשחות בכל אימון טוב יותר מכל שחייה שהייתה לו בחייו. כשמניחים את הרף כל כך גבוה, זה מוביל לפוקוס גבוה ורב עצמה. בנוסף, זה ממלא את השחיין במוטיבציה לשחות כשיש מטרה ברורה ומוגדרת לכל בריכה.
2. לשחות כל סט/חזרה ולהשיג כל מטרה עם הכי פחות מאמץ. להבדיל מהידע הקונבנציונלי של השחייה שם, כמעט באופן גורף, המטרה היא לעבוד הכי קשה שאפשר. אבל יש לזכור שזמן ואנרגיה הם משאבים מוגבלים בעוד שהאפשרויות להגביר את היעילות הן אינסופיות.

אז מה היה לנו?
ואם חיכיתם לסיכום ממצה, ניתן לומר שכדי להפוך שיפור מתמיד לבלתי נמנע זה בעיקר מחייב לשחות שחייה מודעת.

אימון מדריכים

כללי, , , , , , , , , ,

אידיוט
אני פשוט אידיוט. אין לי מילה אחרת. ביום שני היה לנו אימון מדריכים. בסופשבוע שלפניו חזרתי בדחילו וברחימו לשחות אחרי דלקת ריאות מכובדת. ביום שני החלטתי שאני רוצה להתאמן אבל ב- Easy. הפוסט הזה מסביר למה הכותרת נכונה…

לוח וגיר
לפני כל אימון מדריכים, כמו בכל אימון של קבוצות המאסטרס שלנו, המאמן כותב את האימון על לוח מחיק. על הלוח היו כתובים שני אימונים. הראשון אימון 'רגיל' והשני עבור אלה מאיתנו שהולכים להתחרות במשחה נדב למרחק של 6 ק"מ. האימון הספציפי הזה היה מורכב כך:
300 חימום (150 עם כפפות FistGloves ו- 150 בלי)
2*1,000 בקצב של 1.20 TT
5*200 בקצב של 1.00-1.10 TT
200 שחרור
הרעיון של הסטים הארוכים של ה- 1,000 מטרים הוא להסתגל לקצב איטי יחסית שמתאים לשחייה של 6 ק"מ – בסביבות ה- 1.20 (למרות שאני מתכנן לשחות את המשחה הזה בקצב גבוה יותר של 1.05-1.15). נשמע לי מתאים לשחות בקצב איטי ולנסות ולראות אם אני מתחיל להתאושש ויכול לחזור להתאמן.

הנה דוגמה לאימון מדריכים מצולם:

לצפייה באיכות גבוהה הקישו כאן.

אמרתי לך
"אל תתפרע – תחזור לאט, אתה על אנטיביוטיקה עדיין", יון דאג להזכיר לי לפני האימון. כנראה שהבין עם מי יש לו עסק. אבי, מודי ויורם התריעו גם הם. "ברור" אמרתי. מאמין לכל מילה שיוצאת לי מהפה.

אגו
אבי, וובה וגידי שחו את האימון הארוך. נכנסתי למים למרות שעדיין יש לי כאבים בריאה הימנית. מעין דקירה חדה כשאני נושם נשימות עמוק. בחרתי לשחות אחרון בטור, מקפיד שלא לעשות Drafting על גידי. בבריכות הראשונות אני מופתע שאני יכול לשמור על 14 ו- 15 תנועות לבריכה בלי מאמץ ניכר. מרוצה מעצמי המשכתי וראיתי שאני מתקרב לרגליים של גידי. בפרנציפ, אף פעם אין לי עניין לעשות Drafting על מישהו שכן זה מפחית את המאמץ ב- 20% לפחות ולכן האימון לא אפקטיבי ולא ניתן 'ללמוד' ממנו משהו. עברתי למסלול שליד ושחיתי במקביל לאבי שהוביל את הטור. אחרי 300-400 מטרים הרגשתי טוב אבל עליתי ל- 16 תנועות לבריכה והתייצבתי על מספר התנועות הזה (לפני המחלה יכולתי להחזיק את כל הסט ב- 15 תנועות לבריכה).
סיימתי את ה- 1,000 יחד עם אבי בזמן של 17 דקות. "לא רע" ציינתי לעצמי שכן 'שרפתי' כ- 20 שניות במעבר מסלולים באמצע הסט. 16:40 בקצב העברת ידיים איטי זה זמן לא רע. אם הייתי שוחה את זה בקצב של 1.00 התוצאה הייתה מהירה יותר.
בחרתי לצאת לסט נוסף של 1,000. האגו, האופי, הזיכרון הגרוע שלי (שוכח שאני לא בן 20). אלוהים יודע מה אבל בחרתי להמשיך. דביל.

לדעת להקשיב לגוף
זהו שאני לא ניחן ביכולת הזו. מוגבלות מחשבתית. וגם נפלתי למלכודת האגו… כל האימון הזה, באינטנסיביות הזו, היה טעות אחת גדולה. הייתי צריך לשחות סטים קצרים, בעצימות נמוכה ולפרגן לעצמי אימון קל. הייתי צריך להיות קשוב יותר לגוף שלי. כל ההצהרות האלו טובות 'על הנייר'. לצערי.

במקום זה יצאתי לסט נוסף שהתעקשתי לסיים ב- 17 דקות – כמו הסט הקודם. סיימתי והרגשתי שהריאות שלי כואבות. הייתי מפורק. בנוסף, היה לי קר. "או או – זה לא סימן טוב " ציינתי לעצמי. למותר לציין שלא המשכתי את האימון. כדי לצאת מהמים הייתי חייב לטפס בסולם. פשוט לא יכולתי להרים את עצמי מהקיר. זה לא קרה לי מעולם. אידיוט.

לא מאיימים על יונה בנער
יצאתי מהמים רועד ומיהרתי לכיוון המקלחות. הייתי חייב מקלחת חמה. בדרכי למקלחת, כמובן שאיימתי על מור ישראלי, שהעבירה את האימון, בתביעה. בתמורה היא חייכה חיוך רחב ואמרה "תנוח, תנוח". ככה זה כשאין לך כדורים באקדח – האיומים שלך לא בדיוק מטילים מורא על מישהו. החוויה הזו עלתה לי באפס אימונים בהמשך השבוע. למדתי את הלקח. בעצם לא. אידיוט נשאר אידיוט 🙂

חזרה בשחייה

כללי, , , , , , , , , ,

פעם ראשונה בים
ביום שישי ב- 10:00 בוקר הגעתי לבריכה. החלטתי לשחות חימום ארוך ורפוי של 500 מטרים עם כפפות FistGloves בקצב של 1.30. ידעתי שמספר התנועות ב- 200 מטרים הראשונים יתן לי אומדן לא רע גם לגבי הכושר הגופני וגם לגבי הטכניקה. המים חמימים וצלולים, האוויר חם והקיץ שקפץ עלינו פתאום עשה לי ממש טוב בנשמה. 38 תנועות לבריכה. אני סופר נכון? אני מרגיש כאב באיזור הריאה הימנית אבל חוץ מזה אני מרגיש נהדר. אני ממשיך עוד 100 מטרים, סוגר 300 ועדיין שומר על 38 תנועות. בדיוק מספר התנועות ששחיתי בו לפני שלושה שבועות. אני מחייך במים ומבין 'שהגוף זוכר' כמו שאלון פלד אמר לי פעם. אני שוחה כשאני נושם לרוב כל שתי תנועות. ההספק של הריאות שלי נמוך ואני נזקק ליותר נשימות כדי לקבל את החמצן שאני זקוק לו. מעבר לנשימות, אני מרגיש נהדר. הזמן שלי ל- 500 עם כפפות בקצב כזה איטי מרשים אותי עוד יותר. בדיוק כמו 'הזמן הרגיל' שלי.

כמה לשחות?
אני מחליט לנוח 4 דקות על הקיר כדי לתת לגוף זמן התאוששות ארוך. הקבועים עוצרים לידי כדי לוודא איזו אדמה בלעה אותי. אני מסביר באריכות ודופק סריה של שיעולים 'מכובדים'. יצאתי לעוד 500 מטרים בקצב של 1.30 ב- TT הפעם בלי כפפות. אני מרגיש טוב! 35-36 תנועות לבריכה. כשאני מפוקס במתיחה אני מצליח לשמור על 35 וכשאני מתפקס על החזרת יד רפויה עם מרפק מוביל עד כמה שאפשר, אני שוחה את הבריכה ב- 36 תנועות ומידי פעם מפספס ביפ (מה שמוריד את הקצב עוד יותר). הזמן כמעט זהה ואיטי יותר ב- 5 שניות מהזמן לפני המחלה. אני מניח שזה נובע מפספוס של 3 ביפים לאורך הסט. "לא רע" אני מעודד את עצמי. אני מרגיש ש- 2 ק"מ של אימון לא יגבו ממני מחיר יקר מידי. אני כל כך נהנה שגם ככה קשה לי לגייס משמעת עצמית ולצאת מהמים מוקדם מזה.

טכניקה
4 דקות נוספות על הקיר ו- 20 שיעולים 'בריאים' מאפשרים לי להתאושש ולהחליט לשחות סט של 500 בקצב של 1.20. לפני המחלה הצלחתי לשחות את הסט הזה ב- 37 תנועות (עם לא מעט 36) ובזמן של 08:18 (עם 3 ביפים של פוש מהקיר ועוד כ- 2 ביפים לכל הכנה לסיבוב וסיבוב). 50 שניות לבריכה כולל סיבובים וגלישה מהקיר. הפעם אני מצליח להחזיק 38 תנועות ללא מאמץ ניכר. מידי כמה בריכות אני מפספס ביפ אבל ההרגשה הכללית היא שהטכניקה שלי מאפשרת לי לשחות מהר יחסית. סיימתי ב- 08:39. אני מאושר! אני משוכנע שהכושר לא יחזור כל כך מהר אבל הטכניקה נשארה איתנה. כמעט ולא חזרתי לאחור. הטבלה בסוף העמוד הזה מעולם לא הייתה נכונה יותר.

כשנותנים לך סוס במתנה – אל תבדוק לו את השיניים
אני ממשיך לעוד סט של 200 בקצב של 1.15, 200 גב ו- 100 מינימום תנועות. מרוצה מעצמי שמצאתי קצת אופי ויצאתי מהמים אחרי 2 ק"מ. יכולתי ורציתי להישאר עוד ועוד. מזג האוויר פשוט מושלם והתנאים אידיאליים (המסלול שלי קצת מלא אבל אני רחוק מלהיות במצב רוח קטנוני). קיבלתי מתנה. איזה יום לחזור לשחות בו!

העתיד נשמע מצוין
כמה דקות בג'קוזי, סאונה יבשה, מקלחת ואני יוצא אל השמש. מדושן עונג, מאושר ומבסוט מהעולם. טפו טפו טפו: איזה כיף להיות בריא! טוב, חצי בריא. התחזית השרבית ליום שבת מעודדת מתמיד. האימון המתוכנן למחר: 2.5-3 ק"מ – תלוי בהרגשה הכללית.

אני משוכנע שהכושר הגופני שלי נפגע ולא מעט. ללא קשר לכושר הגופני אני מרגיש שאני יכול להתחיל לפנטז כבר על 'משחה נדב' ב- 18.04.09. בסתר ליבי, עמוק בתוך המחלה, פחדתי שלא אוכל 'להחזיק' 6 ק"מ. האימון היום בהחלט מעודד. למרות שתכננתי לשחות מהר יותר מהמשחה של ה- 5,250 מטרים באילת, כנראה שזה לא יסתייע אבל אם אמשיך בשגרת האימונים שקבעתי לעצמי, אני מתאר לעצמי שהתחרות של ה- 10 ק"מ, אליפות ישראל, לא תיפגע.

טפו טפו, חמסה חמסה
שלא כמו לפני שבועיים, לא אערוך כאן סיכומים של 'אחרי מחלה'. חגי פגירסקי שותפי גורס ומאמין, שאני צריך לקנות חמסה נגד 'עין הרע'. לא קניתי אבל אני רחוק מלהתגרות בגורל… נחכה עם הסיכומים כשאחזור לעצמי. ובכל זאת: אני מבין, שהגוף שלי שלח לי מסר ברור. אני חייב לתת לו מנוחה אחרת הוא יעצור אותי בעצמו. יש לו את היכולת – את זה כבר הבנתי. רק בריאות!

חוזק מנטלי עלק

כללי, , , , , , , , , ,
מסתבך והולך
אחרי שלושה ימים של אנטיביוטיקה, החום ירד. השיעול לא הראה סימנים של כניעה. אפטיות כללית לסביבה. אני כבר לא מתגעגע לשחייה ולריצה. בעיקר מונח בבית. מפריע למירב ולמטפלת. מתקשה להשתלב בנוף. בקיצור: "גוף לא יצרני". אני כמעט ולא מסוגל להתרכז: לקרוא, לכתוב ואפילו לחשוב. שוב אני נוכח לדעת שחוזק מנטלי ואני נמצאים רחוק ובמרחק בטוח לאורך הסקאלה… מחכה למסייעת בצורת אנטיביוטיקה. הניצוץ הראשון לתקווה הופיע ביום שבת. הרגשתי חלש אבל סביר. מתפתה שלא 'לבכות' לחבריי בטלפון על מר גורלי אבל ממש לא מתאפק. מי ששואל מקבל תשובה מפורטת…

ביום ראשון – 01.03.09, על בוקר, המשיבון אצל הרופא שעלה בגורל בשבוע שעבר הודיע: "השבוע אין קבלת קהל". "בלי טובות" מלמלתי לשפורפרת. מצאתי רופאה שמקבלת. אובחנתי בשנית: "דלקת ריאות 'מכובדת'" ונשלחתי לעשות 'ספירת דם' מיד. "לפי התוצאות נחליט אם להמשיך באנטיביוטיקה מסוג אחר למקרה שהדלקת המשיכה להסתבך וצריך 'להרוג' אותה סופית".

הנחות העבודה ורופאה שמסרבת להתחייב
התעלמתי מגזר הדין הנורא מכל (ספירת הדם) והחלטתי להיות פרקטי. "דוקטור", רכנתי לעברה. בקול חנפני ומתחסד, ממתיק סוד שאלתי: "מתי אצא מזה?". "מתי כבר אחזור לעצמי?" הטעמתי בחשש ובייאוש (טוב נו, בכיינות). "אני מניחה שבסוף השבוע תהיה כבר בנאדם חדש", הפטירה לעברי. שיחקה אותה עו"ד הרופאה. 'מניחה' – חלילה לא מתחייבת… טוב שלא 'סבורה'. בכל מקרה הבנתי שאין סיכוי להוציא ממנה עוד משהו במו"מ המדומה שניהלתי עם עצמי. 'קניתי' את תשובתה וביני לבין עצמי, ידעתי שהייתי מתפשר גם על פחות. לחלקיק שנייה אפילו שכחתי את ספירת הדם והתופת אליה שלחה אותי הדוקטור.

על אומץ וגבורה
ההגדרה של אומץ – ויקיפדיה:
"אומץ היא תכונה אנושית המגלמת את היכולת להתמודד עם פחד, כאב, סכנה, חוסר ודאות או איום. ניתן לחלק את ביטויי האומץ ל"אומץ פיזי" – היכולת להתמודד עם כאב פיזי, סבל גופני וסכנת מוות ול"אומץ מוסרי" – היכולת להתמודד עם בושה, שערורייה ורפיון ידיים."

כדי לעבור בדיקת דם בשלום (כלומר לא לאבד את ההכרה מרוב פחד בזמן הבדיקה), אני צריך שבועיים של הכנה נפשית והיערכות מוקדמת. יצאתי מהקליניקה של הרופאה, שבועיים לפני הזמן, ונסעתי לבזל כדי לעבור את הבדיקה החודרנית והכואבת הזו. מזל רע: מצאתי חנייה מיד. כמעט ואין תור והמספר שלי מהבהב על הצג תוך שלוש דקות. "המזל הרע ממשיך. איפה הבירוקרטיה והתורים הארוכים כשצריך אותם?". שוב אני ממלמל לעצמי. פסעתי בחוסר חשק אל תוך חדר הבדיקות. כ- 10 עמדות של מוצצות דם רעות עם פרצוף נבזי מחייכות חיוך מזוייף. אני רחוק מלקנות את זה. התיישבתי חיוור והפשלתי את השרוול. חיפשתי את דש שמה של סוכנת הק.ג.ב. כסופת השיניים ומצאתי. "מינה, תהיי עדינה איתי" חייכתי את החיוך הכי מקסים שהצלחתי לייצר. המשפט "מתלוצץ עם רופאיו" קיבל משמעות חולנית. אם זו לא גבורה, אני באמת שלא יודע גבורה מה היא. נשמתי עמוק, מנסה לעמוד בכאב העז שגרמה לי מינה. ללא הועיל: הכאב קשה מנשוא. מינה נהנית להכאיב. 30 שניות של תופת עברו להן. "לשים לך פלסטר?" מינה מחייכת ושואלת. "מרוצה מעצמה" אני מציין לעצמי. "רוב האנשים שעוברים ספירת דם מאושפזים ליומיים לפחות וסגנית ראש גף עינויים בק.ג.ב. הזאת שואלת אם אני רוצה פלסטר". "כן" נאנקתי וחייכתי חיוך רפה (רפוי הוא לא היה). "סאדיסטית פסיכוטית" אבחנתי את מינה ונעמדתי גאה, ברכיי מחשבות את קיצן לאחור. לא נתתי לה את התענוג והידסתי מעדנות אל מחוץ לחדר העינויים. איזהו גיבור הכובש את יצרו. בלילה תוצאות הבדיקה הגיעו במייל והרופאה בישרה לי שאני ממשיך לעוד 10 ימים של אנטיביוטיקה.

לשבור קריז
ימי עבודה קצרים והרגשה כללית הולכת ומשתפרת יחד עם מזג האוויר עשו את שלהם. כמעט שלושה שבועות בלי לשחות. אני 'מת' לשחות! יום שישי חם מהרגיל בישרו הכותרות בעיתון. החלטתי: לא משנה מה, איך, כמה ולמה: ביום שישי אני שוחה. "לכל מחלה יש גם מרכיב נפשי", אני משכנע את עצמי. "טבילה במים תעשה לי רק טוב להרגשה הכללית ולמורל". אני רחוק מלהיות בריא. הריאה הימנית עדיין כואבת לי כשאני משתעל אבל אני מרגיש חזק מספיק ובנוסף הרופאה הבטיחה לי שבסופשבוע אני כבר אדם חדש. איזו התרגשות לחזור כבר למים… מעניין כמה נפגע הכושר שלי, האם הטכניקה נפגמה, כמה לשחות, אינטרוואלים של מרחקים ארוכים או קצרים. המווווון שאלות שמתעופפות לי בראש. בסופו של דבר החלטתי…

דלקת ריאות חמורה

כללי, , , , , , , , , ,
חוש הומור חולני
הפעם האחרונה שכתבתי הייתה לפני שבועיים. לא בכדי. כשכתבתי שהבראתי באמת הייתי משוכנע שסיימתי עם השפעת שנפלה עליי ואוטוטו אני חוזר לחיי הרגילים. במקרה הזה הגוף שלי הפגין חוש הומור חולני…

ביום שבת ה- 21.02.09 לא היה לי חום. שמח וטוב לב חזרתי ביום ראשון לעבודה. קצת חלושס אבל עבדתי. ביום שני ביליתי חצי יום בבריכה ברמה"ש, ביקרתי את קבוצת המאסטרס, הדרכתי, לימדתי, קשקשתי אבל לא נכנסתי למים. פעמים אחדות במהלך אימון המדריכים הרגשתי צורך לשבת ובכלל הרגשת נמנום מרגיעה אפפה אותי. היא המשיכה עד הלילה שהיה כמו כל הלילות שלי בשלושת השבועות האחרונים – מיוזע. תרתי משמע. אני קם כמה פעמים בלילה שטוף זיעה קרה. במקרה הזה שטוף זו ההגדרה המדויקת. אני מדבר על כמויות שמרטיבות את כל המצעים. בעשרת הימים האחרונים עברתי למגבות עבות שמוחלפות פעמיים בלילה (אני מבטיח שאין יותר תיאורים 'מגרים' כאלה). בקיצור, הלילות, איך לומר, די סיוטיים אבל לא על זה בחרתי לקטר לכם.

אין כמו לישון על השולחן (מצח על המקלדת)
ביום שלישי שעבר הגעתי למשרד מוקדם מהרגיל. בסביבות 11:00 אני מוצא את עצמי ממש נרדם על השולחן ומרגיש חלש באופן קיצוני. אחרי שהבנאדם הרביעי שראה אותי אמר לי ללכת הבייתה – השתכנעתי. הגעתי הבייתה ונכנסתי למיטה. פצחתי בשינה של הזיות שגורמת לארבע שעות להרגיש כמו ארבע דקות. ב- 16:00 פקחתי חצי עין וראיתי את לובה, המנקה שלנו כבר למעלה מעשור, שוטפת את הרצפה סביב למיטתי ומחייכת חיוך גדול. למעלה מעשר שנים אנחנו עובדים אצלה (אין לי הגדרה יותר מדויקת) וכשאני חושב על זה, מספר הפעמים שראיתי את לובה בכל התקופה הזו הוא לא יותר מחמש. בחודש האחרון ראיתי אותה שלוש פעמים… בכל מקרה, פשוט לא יכולתי לקום מהמיטה כדי להימנע מהמבוכה כשהיא שוטפת את הרצפה סביבי. המשכתי בהזיות. לובה, כנראה שרצתה לשבור את הקרח בדרכה המיוחדת, בשניייה שראתה שפקחתי את עיניי, חייכה עוד אחד מחיוכיה הענקיים ובישרה לי במבטא רוסי כבד: "גדי הצלחת הקטנה של הסיגריות אני שברתי אותה". לובה מדברת בלי סימני פיסוק ואם היא הייתה אומרת את אותו המשפט בשפה שאני לא מכיר, באינטונציה בה היא השתמשה, אפשר היה להבין כאילו היא זכתה בלוטו בפרס הגדול והיא רוצה להתחלק איתי חצי-חצי בפרס. בכל מקרה, המאפרה או 'הצלחת הקטנה של הסיגריות' ממש לא עניינה אותי והחלטתי להשיב לה בדיוק באותה דרך ועניתי לה עם חיוך לא פחות גדול ובאינטונציה זהה: "מעולה פלוס, לובה, כל הכבוד!". חייכתי והתעלפתי לעוד 5 שעות.

גבר בורח מבשורה
בתשע בלילה מירב העירה אותי וירדתי מהמיטה בחוסר חשק. השתעלתי שיעול מפחיד. נואש. בקול רם. נאבק בליחה. המילים 'זה לא עסק' הדהדו לי בין האוזניים. הבנתי שאני חולה מאוד וחייב טיפול דחוף. אחרי 12 ימים, חולה, מותש ומובס הבנתי שאני חייב לראות רופא. למחרת קמתי מוקדם ואחרי 20 דקות על האינטרנט התחלתי להתקשר לכל הרופאים שמקבלים בבוקר ונמצאים ברדיוס של 15 ק"מ מהבית שלי. לא עניינו אותי המרחק או זהות הרופא. החלטתי שאני חייב 'לגמור עם זה'. ב- 07:30 הרופא הראשון שהסתכן וענה הציע שאבוא אליו "עכשיו", 'עלה בגורל'. כעבור שעה קלה אובחנתי: דלקת ריאות חמורה. כדורי אנטיביוטיקה של 500 מ"ג לחמישה ימים העידו שהזנחתי את עצמי מאוד.