עמי ואני המראנו מישראל ביום שלישי, ה- 21 בספטמבר, נחתנו בלונדון, פגשנו את שלמה בתחנת הרכבת המרכזית ושעתיים לאחר מכן, בסביבות 17:30 הגענו לדובר. דובר היא הנקודה הכי קרובה בקו אווירי לחוף הצרפתי ומשמשת נמל שבו עוברות רחפות, סירות, אניות משא, תיירות, דיג וגם נקודת המעבר של הרכבת המהירה שחוצה את התעלה במנהרה, ממש מתחת למקום ששחינו בו. דיוויד, בן 67 אבל לא נראה יום מעל 55, הוא הבעלים של כפר הצולחים Varne Ridge הממוקם על צוק גבוה הצופה אל צרפת. הוא אוסף אותנו מתחנת הרכבת של דובר. כשהתחלנו לתחקר אותו קצת על האזור התברר לנו שהעיר דובר די מידרדרת עם אחוזי אבטלה גואים, אלכוהוליזם ודור של מובטלים שעושים ילדים כדי לקבל עוד כסף מהמלכה.
אתר הקרוואנים, למרות הקונוטציה, מתגלה כבונבונירה – מספק את צרכינו. חדרים קטנים, חיבור לאינטרנט, תנור חימום, מקרר, כיריים, סכו"ם וכוסות, טלוויזיה וחדר אירוח. אההמ אולם אירוח. התכוונתי לחדרון… יש כ- 15 קרוואנים גדולים במתחם. הם נייחים, נקיים מאוד ומכילים שני חדרי שינה, מקלחת ושירותים, מטבח וחדר אירוח. במקום יש גם מכונות כביסה, ייבוש ומקלחות משותפות.מסתבר שהבעלים והמנהלים של המקום, דיוויד ואוולין, זוג בשנות ה- 60 המאוחרות המתגורר בבית אבן חד קומתי עם שיק מקומי מיוחד (בלי ציניות), לא מפעילים את המקום לצרכי פרנסה. יש להם מספיק כסף. המקום פתוח מיוני ועד סוף ספטמבר והוא מיועד בעיקר לצולחי תעלה על צוותיהם. כששאלנו למה בכל זאת, דיוויד ענה שזה מאוד מרגש לראות את הדרמות שמתרחשות אצלו בכפר. "אנחנו עוזרים לאנשים להגשים את החלומות שלהם", מסביר לנו דייויד בפשטות. דייויד ואוולין חשים שותפים להצלחות ולכשלונות של השחיינים ונהנים להכיר את האנשים שמתכננים לעבור את האתגר הלא-נורמלי הזה. בעיני הם אנשים מרתקים. 8 ימים לאחר מכן, כשדיוויד יסיע אותנו בחזרה לתחנת הרכבת, אתחיל סוף סוף להבין אותו. לעזרה של דייויד ולדרבון של אוולין יהיו חלק משמעותי בצליחה שלנו וביכולת ליהנות ממנה ולהגיע מוכנים אליה.
למחרת בבוקר דיוויד לקח את שלושתנו במכוניתו לסיור מודרך בעיר. הוא ערך את הסיור כמו לכיתה הכי מופרעת בבית ספר – לאט ובסבלנות. איפה הנמל, איפה שוחים, איפה יש כספומטים, מסעדות, תחנת מוניות, סופרמרקט, בתי קפה וכו'. דיוויד לא פיספס אף פרט ואני הזכרתי לעצמי שאסור להבריז משיעורים. איפושהו האינטואציה יודעת להרגיש זיוף. לדיוויד ואוולין יש לב זהב אמיתי. וענק.
היתרון הנוסף של כפר הנופש היה ביכולת לפגוש את הצולחים לפני ואחרי צליחה ולקושש עוד ועוד מידע. ידע ששווה את משקלו בזהב. ערב לפני הצליחה שלנו דיוויד ואוולין ערכו לכל הצולחים שבאתר מפגש על בירה וחטיפים. המפגש היה חשוב ובדיעבד גרם לנו לבחור מועד צליחה קרוב למושלם. עומר גמר להם את כל הכיבוד תוך דקות ספורות.
עיתוי
עומר מצטרף ברביעי בצהריים ואבישי מגיע כמה שעות אחריו. כולנו מגיעים כמה ימים לפני תחילתו של השבוע האחרון בעונה. אחרי ה- 30 בספטמבר אין צליחות. עד ליוני 2011. הסלוט שלנו, לפי זמני הגיאות המיטביים הוא בין ה- 25-30 לחודש (להסבר כיצד נקבעים תאריכי הצליחות הקישו כאן).
ה- 21 בספטמבר הוא היום הרשמי של תחילת הסתיו. לאט לאט אנחנו מגלים שקיץ 2010 לא היה עונה מוצלחת מבחינת צליחות. אפילו נוראית. מזג אוויר מכוער מנע הרבה ניסיונות צליחה (למעשה כמעט כל אוגוסט היה אכזב). היו לא מעט כשלונות של קבוצות שליחים (רובן נבעו ממחלת ים של השחיינים). בתחילת ספטמבר שלמה דאג לעדכן אותנו אחרי כל כישלון במיילים. למיטב זכרוני היו ארבעה כשלונות אבל אני לא בטוח. את הרוב פשוט הדחקתי. בוגר…
בקרב קהילת שחייני המים הפתוחים, כשנוקבים במילה 'התעלה' או 'The Channel' אין צורך בהסברים נוספים. מדובר במכה של השחיינים. האוורסט. ב- ה"א הידיעה. תעלת למאנש היא מצר ים המקשר בין האוקיינוס האטלנטי והים הצפוני, ומפריד בין האיים הבריטיים וצפון צרפת. שמה הצרפתי (La Manche) משמעו "השרוול", ובפי דוברי אנגלית היא קרויה "התעלה האנגלית" (English Channel). אורכה כ- 560 ק"מ, ורוחבה נע בין 34 ק"מ במיצר דובר לכ- 240 ק"מ.
האתגר. קווים לדמותו
אם חשבתם שלכבוש את פסגת האוורסט זה האתגר המוחלט לסבולת האנושית, תחשבו שוב: מאז ה- 29 במאי 1953 כשאדמונד הילארי וטנזינג נורגיי כבשו את פסגת העולם, יותר מ- 4,000 איש חזרו על ההישג. לעומת זאת, כשמתיו ווב חצה בפעם הראשונה את תעלת למאנש (בשחיית חזה ב- 21 שעות) ב- 1875, רק 1,000 איש חזרו על ההישג שלו. בשנת 2008 רק 29 אנשים חצו את התעלה ורק 1 מתוך 10 שהתחילו במשחה – השלימו אותו ופסעו על חופי צרפת. חלק גדול מאלו שלא הצליחו להשלים את השחייה שחו יותר מ- 12 שעות וזכו להציץ על חופי צרפת כשנתקלו בגיאות שגרמה להם לשחות שעות ולהישאר באותו המקום מבלי להתקדם. מבחינת דרגת הקושי, האתגר הזה עולה על העפלה לפסגת האוורסט. חציית הלמאנש היא היא האתגר המוחלט מכל האתגרים המוכרים לאדם שכן האדם לא 'נועד' לשחות. זהו לא רק אתגר של כושר אלא גם של מיומנות (Skill), מיומנות שחייבים לדעת לשלוט בה ורק שילוב של כושר ומיומנות יכולים להביא לכיבוש היעד השאפתני הזה.
אז למה התעלה נחשבת לאתגר כזה קשה?
שלוש סיבות עיקריות: – הקור. כדי שחצייה תיחשב 'רשמית', יש לבצע אותה ללא חליפת שחייה, עם בגד-ים, כובע ים אחד וגריז 'תקני' שמאושר ע"י ה- CF&PF – הגוף הרשמי שמוסמך לאשר צליחה תקנית. טמפרטורת המים מגיעה לכ- 17 מעלות בחודשים יולי-אוגוסט ולכ- 18 מעלות בספטמבר (אם יש מזל). הטמפרטורה החיצונית ביולי-אוגוסט גבוהה ובספטמבר נמוכה יותר. בצליחה שלנו טמפרטורת המים הייתה 16.5. – המרחק. מיצר דובר, בנקודה הכי צרה שלו הוא 34 ק"מ בקו אווירי. הבעיה היא שלא שוחים בקו ישר בעיקר בגלל גיאות ושפל אגרסיביים שמחייבים צליחה במסלול הדומה לאות S הפוכה. – התנאים. גלים, גיאות ושפל קיצוניים (6 מטרים הבדל), זרמים, מדוזות, קור, מים עכורים, לשחות בלי לראות יבשה באופק, המרחק. קור כבר אמרתי?
You're Only as Good As The Last Great Thing You Did
אתה טוב כמו הדבר הגדול האחרון שעשית. זה היה גדול בכמה מימדים. יותר גדול מזה אני לא יכול להכיל. אני מרגיש שגירדתי את המעטפת. שלי. האישית. נלחמתי בשדים שלי, נתתי כל מה שיש לי ולמרבה המזל, ביום נתון, בתנאים נתונים – זה הספיק. מזל.
סיפורים
אתה יכול לשמוע ולקרוא המון סיפורים, מסמרי שיער ופוערי פה. על התמדה, כוח רצון, כוחו של המוח, Mind over Matter, גבורה, כישלון ואכזבה. סיפורים קורעי לב. אבל, ותסלחו לי על הקלישאה, רק מי שהיה שם, יכול להבין את דרגת הקושי. המנטלי והפיזי.
לתת
ב- 23:46 יצאתי מהמים בפעם האחרונה. 11 שעות אחרי הכניסה הראשונה שלי בחוף Shakespeare שבדובר. מהסיפון של ה- Gallivant אפשר לראות את המגדלור של Cap Gris Nez מתקרב. השארתי את כל מה שהיה לי 1.5 ק"מ מהחוף הצרפתי. אין לי כוונות לחזור לקחת את זה.
אף אחד לא אמר שזה יהיה כל כך קשה
ב- 27 בספטמבר 2010, בשעה 22:46, נכנסתי לשחות את השעה השלישית שלי. 10 שעות שחייה מאחורנו. אנחנו כ- 5.5 ק"מ מהחוף. כל אחד מאיתנו כבר השלים שני סבבי שחייה של שעה. קר ויורד גשם עוקצני. אני מסיר מעליי את כל 6 השכבות שמחממות לי את הליבה, מסדר את כובע הים ונועץ את אטמי האוזניים. חושך מוחלט. הים שחור, עכור ואפל. לך תדע מה שוחה שם במים. עכשיו אני צריך לשחות הכי מהר שאני יכול כי הגיאות אמורה להשתנות ולגרום לנו לשחות עוד כמה שעות רפויות כל הלילה. שמעתי מספיק סיפורי כישלון על השלב הזה ומשה הוא לא הדמות התנכית החביבה עליי. טמפרטורת המים 16.5 מעלות טמפרטורה חיצונית 10 מעלות קפצתי. יודע שהשוק הראשוני מהקור יחלוף מהר. כיוון הרוח השתנה ואני 'אוכל' אדי דיזל בכמויות מצינור המפלט של ה- Gallivant. נשמתי דיזל כאילו זה הולך לצאת מהאופנה. הריאה הימנית מתחילה לכאוב לי וזו רק תחילת השעה. השדים שלי מיהרו להגיע וכיליתי לא מעט אנרגיה כדי לגרש אותם תוך כדי שחייה. וקר וחשוך ומדכא.
עוד 10 דקות
אבישי מסמן לי 5 עם האצבעות (50 דקות עברו) ומעודד. אני שולף תמונה של יונתן מארכיון התמונות בראש ומתחיל לספור תנועות. עוד 500 תנועות בתעלה. עוד 300. עמי נעלם מהסיפון ואני יודע שהוא מתחיל להתכונן ולהתפשט. יונתן מחייך ואני מתאבד על כל תנועה. עמי קופץ מאחורי ואני מוודא שהוא עובר אותי ומזנק לכיוון הסולם שעל דופן הסירה. ידעתי שצפויות לי עוד 20 דקות 'מעניינות'. בהן ארעד, ארעד ועוד קצת ארעד. רעידות לא רצוניות. אבל רפויות. כאלו שלא תאפשרנה לי להחזיק כוס תה על הספסל הקפוא המחובר לסיפון העליון של ה- Gallivant. מצד שני, רעידות לא מספיק חזקות כדי למנוע ממני להשיב למיילים…
Touchdown
אני לא זוכר הרבה מהחצי שעה הראשונה של עמי במים. אני זוכר שעומר או שלמה אמרו שיש לנו עוד 800, שאבישי הראה לי על המכ"מ שאנחנו רחוקים 200-300 יארד מהחוף. שתקתי. בעיקר הכנתי את עצמי לאפשרות של עוד כניסה למים. אופטימיות זהירה. לא רואים את החוף. אפלה מוחלטת. לפתע זרקור שהופעל מהספינה מאיר את החוף. סלעים שחורים ענקיים נמצאים 50 מטרים מאיתנו. עומר צועק לעמי שהוא צריך לעזוב את הספינה ולשחות בעקבות אלומת האור אל החוף. גשם. כולנו מתחילים לצעוק קריאות שמחה, הפתעה והתלהבות. עמי שוחה עם ברך פצועה מאוד. אבישי כבר היה חצי לבוש כדי לסייע לו לטפס על הסלעים. עמי מנסה להעמד על סלע וגארי, הפקח מטעם ה- CF&PF, הגוף הרשמי המפקח על צליחות התעלה, מסמן לנו שזה מספיק. הצלחנו. הצופר מפלח את הלילה. עמי שלא שומע אותנו, מטפס על סלע גבוה יותר, כזה שאין עליו מים ונעמד. מנופף וצועק משהו לא מובן. אנחנו באופוריה. הרגשה מתוקה שלא עברה גם כמה ימים טובים אחרי יום שני ב- 00:33 בלילה.
עשית, לא דיווחת, לא עשית
20 דקות לאחר מכן אני מנסח מייל עדכון לכל היקרים לנו. הטלפון מחובר לרשת הצרפתית. מנפלאות הטכנולוגיה. חיכיתי שעמי יתלבש והתחלתי להקריא את הטקסט. התחלתי להקריא. "קבלו מוקי". עצרתי. הרגשתי שאני עומד לפרוץ בבכי כמו אחרונת הקוסיות. נשמתי. הרפיתי. עוד כמה מילים. שוב אני בולם בכי. בסוף הצלחתי להקריא בלי להתפרק. כולם מאשרים וב- 00:59, 2 בלילה שעון ישראל, אני שולח את המייל הזה: "בוקר טוב לכולם! עשינו את זה!!! קבלו מוקי! 11:47 שעות של תענוג צרוף באו לקיצן. במהלך "המשמרת" של עמי גינזבורג, החוף הגיע. עמי טיפס בגבורה על הסלעים והצופר של ה- Gallivant פילח את הלילה. זרזיפי גשם שוטפים אותנו בשעתיים האחרונות על הסיפון. אנחנו רחוקים 2.5 שעות הפלגה מנמל הבית. תם ונשלם! איזה אושר!!! נשיקות וחיבוקים מכולנו: שלמה, עומר, אבישי, עמי וגדי. רות סוף"
הצולחים שלמה אמיתי (56) עומר בר (52) אבישי טל (48) עמי גינזבורג (45) גדי כץ (41)
