אתה מוצא את עצמך חסר מנוחה וסבלנות. הרי קיווית לאמן את הגוף שלך ולהחזיר אותו למימדיו החטובים אבל התרגול הזה בקושי גורם לך להזיע. אתה מת לראות את הכדור נוחת בצד השני של המגרש בתוך השטח הירוק אבל המורה אומרת שאסור לך אפילו לחשוב על זה בשלב בו אתה נמצא. אבל אתה תותח, טיפוס של תוצאות ושורה תחתונה ובניתוח שערכת עם עצמך אחרי כמה שבועות אתה בכלל לא רואה תוצאות – התרגול רק ממשיך וממשיך:
– תחזיק את המחבט נכון;
– דע לתכנן את המפגש בין המחבט בכדור;
– תזיז את הכתפיים, האגן והיד בתיאום;
– צעד לכיוון הכדור לפני החבטה;
נראה שאתה מתקדם לשום מקום.
ואז, אחרי כמה שבועות של תסכול, לימוד ותרגול האור נדלק. המרכיבים השונים של חבטת טניס קדמית (Forehand) מתחילים להתחבר. נראה כאילו השרירים שלך יודעים מה הם צריכים לעשות. אתה לא חייב לחשוב על כל מרכיב קטן. בהכרה ובמודעות שלך יש יותר זמן לראות את הכדור, להתחיל את החבטה נמוך ולסיים גבוה ובעוצמה מסויימת. אתה מרגיש בדחף להכות בכדור בעוצמה, להתחיל לשחק כדי לנצח.
אין סיכוי. עד עכשיו המורה שלך 'האכילה' אותך בכדורים. לא היית צריך לזוז במגרש. עכשיו אתה צריך ללמוד לזוז מצד לצד, קדימה ואחורה, באלכסון ואז להתכונן לחבטה ולחבוט. שוב אתה מרגיש לא מחובר ומגושם. אתה מתבאס שאפילו שכחת חלק ממה שכבר למדת והטמעת. ממש לפני שאתה מרים ידיים ופורש, אתה מפסיק להיות גרוע וגרוע יותר. אבל מצד שני אתה לא הופך לטוב יותר. ימים ושבועות עוברים. אתה נמצא במישור אינסופי.

I feel the need the need for speed
Tom Cruise, Top Gun, the Movie

הבנה
האמת מתחילה לשקוע. כדי להיות מאסטר בטניס אין סיכוי לרווחים המהירים שקיווית להשיג. לפניך דרך ארוכה עם לא מעט עיכובים והכי חשוב: תצטרך לבלות הרבה זמן במישור, מישור בו אלפי שעות תרגול לא יביאו לרווחים ולא להתקדמות. מצב מאוד לא פשוט למישהו כמוך – מישהו שהוא מונחה תוצאה. מונחה ניצחון. אתה יודע, Goal oriented, תותח כמוך…

בחירות
אתה שואל את עצמך האם אתה מסוגל להמשיך? לקבל החלטה מודעת לגבי ההמשך. כמה אפשרויות:
– אתה יכול לעזוב את הטניס הזה ולמצוא ספורט אחר;
– אתה יכול לתרגל פי 2 זמן, לעבוד הכי קשה שרק אפשר, לתרגל יום ולילה;
– אתה יכול לעזוב את כל השיעורים ולקחת את הטכניקה שכבר רכשת למגרש ולשחק עם חברים – לשכוח את נושא השיפור ורק לשחק – להינות עם חברים;
– כמובן שאתה גם יכול לנהוג לפי עצת המורה שלך ולהישאר בנתיב הארוך והמישורי לקראת Mastery.
במה תבחר?

אחרי כמה ימים של שחייה בבריכה, 25 מטר הלוך, 25 מטר חזור, ושוב 25 מטר… וכל פעם שוב פגישה עם הקיר, כבר השתוקקתי למים הפתוחים, לשחות שעה בלי שום קירות, בלי קווים בתחתית, בלי חבלים ומצופים, בלי גג מלמעלה. אני, שלמדתי להגיד שאני אוהבת שחם לי (אחרי שנים של "לי תמיד קר"), רוצה לחוש את האוויר הסתווי המתקרר, והמים החמימים יחסית, שנעים יותר במים מאשר בחוץ.

יצאתי מהמכונית, התקדמתי לעבר הגדר, לשער, והנה נגלה בפניי הים, ופשוט: התחלתי לצחוק, צחוק בלתי נשלט, צחוק קצת היסטרי. מה חשבתי, שהים מחכה לי? שאני יכולה להזמין ים עבורי, מושלם לשחייה? הצחקת אותו, את הים, זאת אומרת. מולי, הים רחש וגעש, גלים של שני מטר מתנפצים להם, לא רואים כמעט את החוף, יש יותר לבן מכחול, והגלים מתחילים להם עמוק, אי-שם, 100 מטר מהחוף…

כן, ולפעמים הים לא. לא מתאים לשחייה. והיום זה יום כזה, של לא, בטירוף. אפילו גולשים בקושי היו, רק אחד או שניים, אמיצים או טפשים, איך שתרצו. וחנן, שהגיע, כולו תקווה, נראה שמתקשה לקבל את הלא של הים. ואולי בכל זאת… אבל, לא.

איפה הים הרגוע, החלק, הצלול של ספטמבר-אוקטובר? הים המזמין, הקורץ וקורה, מנצנץ בקרני השמש העולה: בואי, כנסי… תצטרפי, לדגים, לסרטנים, כן, גם למדוזות, לכל ייצורי הים, לזרמים שבאו משם והולכים לאן, בואי, תצללי לעולם מימי, רחמי, בראשתי… קראית הסירנות? אני ממש חשה את הרטט, את הריגוש.

אבל היום, הים לא. אכזבה, בגידה… לא, לא בגידה. הים מחזיר אותי למציאות, איזה הפכפך: רגע קוסם אותי כמו סירנה, כמו חלילן שמהפנט נחש ומוביל אותו לפי רצונו, ורגע מנפץ את האשליה המתוקה. הים הזה העצום, מעולם לא היה שלי, ושלא כמוני, הוא גם לא צריך לצחוק. הוא צריך רק להעלות גלים גבוהים, מחסומים שחוסמים את הכניסה שלי אליו, שעולים, ובשיא – כמו מתופף ענק בתוף עוד יותר ענק, הולמים בים, בחול, משתעשעים עם הזרמים והתת-זרמים, מערבלים, סוחפים. איזה יופי מדהים, מרשים, שובה-לב.

אז היום הים לא. אני מעריצה מרחוק. שותים קפה, יוצאים לריצה, ואני פוזלת כל פעם לים, אולי הוא יורד, קצת? אולי מחר… וכשחוזרים לחוף, יש תירוץ להתקרב, לשטוף את הזיעה בים המלוח עוד יותר, לערבב נוזל בנוזל, להתאחד אבל כמו נשיקה, הבטחה. אולי מחר.

הגעתם למקום הנכון
זהו. החלטתם שמהיום אתם מתחילים לשחות. לא סתם לשחות – לשחות בסגנון חתירה, לא חזה כמו זקנות. קניתם משקפת ובגד-ים, עשיתם מנוי לקאנטרי ועכשיו אתם רוצים לפגוש את הגבר שיעצור אתכם מלהיות שחיינים. ויכול להיות שאתם כבר ותיקים בענף ופשוט החלטתם שאתם רוצים לשחות מהר יותר. זה קורה מכל מיני סיבות:
– אתם בכושר גופני נמוך והחלטתם לקחת את עצמכם בידיים ובחרתם בשחייה כספורט להרזיה ולחיטוב;
– אתם עושים את צעדכם הראשונים בענף הטריאתלון;
– אתם טריאתלטים ששוחים סביר אבל רוצים לשחות הרבה יותר מהר;
– אתם סובלים מבעיות גב והאורטופד ממליץ על שחייה אבל רק בסגנון גב או חתירה;
– אתם רוצים לאמץ לכם תחביב שהוא גם ספורט. נו, כמו השכן עם האופניים בתחילת הרחוב שחוזר מזיע ומלוכלך מבוץ. אבל אתם אצולה – לא אוהבים את הלכלוך ולא בא לכם להשאיר 20,000 ש"ח בחנות אופניים;
– אתם מרגישים לאים וחלשים ויודעים שהתשובה היא ספורט. אם אפשר ספורט עם סטייל. למה לא שחייה בעצם?
– אתם שוחים שנים באותה מהירות, בלי שיפור. לא משנה מה אתם עושים וכמה חזק מתאמנים, הזמנים אותם זמנים. ואז מישהי שלפני שנה שחתה גרוע, עוברת לידכם כמו טיל בליסטי ומה שמעצבן: היא רחוקה מלהיות בכושר ונראה שהיא בכלל לא מתאמצת. אתם רוצים גם!

הסיבה פחות משנה – המטרה היא החשובה. לשחות מהר ולאורך זמן בלי לעצור ובלי להתעלף על קיר הבריכה הקרוב. נו, אתם יודעים, לשחות עם סטייל.

רוצים לשחות מהר יותר
במקרה הרע החלטתם לבחור ב- Israeli way – לבד ועם ראש בקיר. המקרה הרע מאוד הוא שאתם גבר (נשים לא מכניסות את האגו למים ונוסף לכל הצרות יש להן קואורדינציה בסיסית טובה פי כמה משל גברים).
אתם מגיעים לבריכה ונחשפים לאמת המרה: זה לא כל כך פשוט לשחות לאורך זמן (שלא לדבר על מהירות). מאז הפעם הראשונה ששחיתם עברו כבר כמה שבועות ואין שיפור באופק. לא רק שאין שיפור, הקושי נשאר באותה דרגה. אולי גם הכתף או הגב מתחילים לכאוב, כאב כזה שנפסק רק כשאתם לא שוחים שבוע. מכל עבר אתם שומעים שלל עצות ואגדות אורבניות. הבעיה שהעצות והאגדות לא בדיוק עוזרות. גם לא לאלה שמספרים אותן.
במקרה הטוב החלטתם לקבל הדרכה מאיש מקצוע.
מעולה.

בעיות ותיאום ציפיות
מתנצל שאני מקשה. מי אוהב לשמוע סיפורים על בעיות? כולם רוצים לשמוע פתרונות. רצוי שיהיו מהירים: שבוע-שבועיים/חודש-חודשיים ואתם נושפים בעורפו של מייקל פלפס.
הבעיה שזה לא עובד ככה. ברוב המקרים אין פתרונות קסם ואין תחליף לתרגול, לימוד והשקעה של זמן ומחשבה. לשחות נכון זה תהליך שלוקח שנים ולא שבועות או חודשים! תשאלו את מייקל פלפס. תשאלו שחיין מהיר. הם שוחים כבר הרבה זמן – שנים.

Instant gratification takes too long
Carrie Fisher

ההבדל בין תנאי הכרחי לתנאי מספיק
אז שלא תגידו שלא אמרנו: מבחינת תיאום ציפיות, לדעת לשחות נכון ומהר, זה תהליך שלוקח שנים, אין קיצורי דרך. זה תנאי הכרחי אבל הוא לא תנאי מספיק. רוצה לומר: לא כל מי ששוחה לאורך שנים, משתמש בכל העזרים (סנפירים, כפות, פולי), מבצע ספרינטים למרחקים קצרים וכו', חזקה שהוא ישחה נכון ומהר. משאל קצר בבריכה יגלה לכם שיש שחיינים איטיים ששוחים עשרות שנים מבלי להשתפר. חכו שנייה – תנו לתובנה הזו לשקוע…

תנאי מספיק
התנאי המספיק הוא בעצם לימוד ותרגול תמידי של טכניקה נכונה. שחייה היא ספורט של טכניקה. ההבדל בין שחיין טוב ומהיר לשחיין גרוע ואיטי הוא לעולם הטכניקה העדיפה של השחיין המהיר. נניח תחרות דמיונית בה משתתפים שני תאומים, זהים לחלוטין בגופם, בכוחם וברמת הכושר הגופני, כשהשוני היחיד ביניהם הוא שלאחד מהם יש טכניקת שחייה עדיפה. נחשו מי יהיה מהיר יותר (בלי קשר למרחק השחייה, ארוך או קצר)? ניחשתם נכון. התאום עם הטכניקה העדיפה.

טכניקה
לצורך הדוגמה נשתמש בספורט טכני שמאוד דומה לספורט השחייה – טניס. כמו בשחייה, גם טניס הוא ספורט שמערב טכניקה וכושר גופני. בשני סוגי הספורט:
1. הטכניקה היא המרכיב העיקרי: אפשר לשחק טניס ברמה טובה גם בכושר גופני נמוך יחסית ואפשר לשחות ברמה טובה גם ברמה נמוכה של כושר גופני. זה לא עובד הפוך. רמה גבוהה של כושר גופני לא בהכרח מאפשרת רמה גבוהה של שחייה.
2. העיסוק בספורט, תרגול טכני ומודע, משפר את הכושר ואת הטכניקה. אבל לא להיפך: שחייה בלי מודעות לטכניקה יכולה לשפר את הכושר אבל לא יכולה לשפר את הטכניקה.

ריצה
להבדיל משחייה, בריצה, אי אפשר לרוץ ברמה גבוהה עם כושר גופני בינוני אבל אפשר לרוץ ברמה גבוהה עם טכניקה ירודה (מי אמר פאולה רדקליף?). הבעיה היא שרוב האנשים בטוחים ששחייה דומה לריצה ורחוקה מלהיות דומה לטניס. רוב האנשים טועים.

זה מה שאמרתי כאשר התיישבתי על חוף הים, אחרי שיצאתי מהמים בחוף דור המקסים והקסום, טבילה מרעננת אחרי ריצה לאורך החוף בחול ובאבנים בשבילי קק"ל בבוקר סתווי-שרבי. ריצה שבאה אחרי שחייה בים שהחלה ב-7:30 בבוקר שבת, רק אחרי שעברנו את הסרטן הכחול שומר-הסף שניצב במעבר בין הסלעים המפרידים בין המפרץ הטבעי לים הפתוח.

ואז מיכאל המדריך הראה לי את כובע הים שלו:
Life is simple: Swim. Eat. Sleep
כן, זה בערך זה.

אם מישהו היה אומר לי לפני, נגיד, ארבעה, או שלושה חודשים אפילו, שאני אשחה שעה וחצי רצוף בים הפתוח, ועוד אחר כך ארוץ שעה ורבע, לא הייתי מאמינה. לא הייתי מעלה כזה דבר בדעתי. היום עשיתי את זה, בכייף אמיתי.

עוד יש לי דרך לעשות בשיפור הטכניקה, אבל כבר קל לי יותר לשחות, מה שמשחרר אותי – ליהנות! השחייה הופכת את גופי לכלי תחבורה ימי לטיולים לאורך החופים. וכמו שיש הבדל עצום בין ריצה על מסילה או מסלול לעומת ריצת שטח, כך כמובן יש הבדל בין שחייה במסלול בבריכה לעומת שחייה במים פתוחים.

כשאני שוחה בים, אני לפעמים חשה שאני מצטרפת לשורת יונקים ימיים, אמיתיים ודמיוניים, דולפינים ובנות ים, שבמים מחליקים, נעים בעוצמה וקלילות. ועם אביזרים מינימאליים ביותר אני, אישה, חיית יבשה, יכולה גם אני לגמוע מרחקים בים, באם-אמא של האדמה.

מים בתוך מים בתוך מים… הרי, הגוף שלנו רובו מים. כמו פני כדור הארץ. וכשאני שוחה, משהו מתחבר, במפגש בין המים בפנים לבין המים בחוץ. לא הבנתי בהתחלה איך אפשר ליהנות משחייה בים, שעה ויותר, הרי רוב הזמן הראש במים, מה כבר רואים? ואם אני שוחה עם חברים, אי אפשר לדבר תוך כדי, לתקשר. הבעיה היתה, שרציתי להבין, אבל זה לא עניין של הבנה, אלא של חוויה, של הוויה.

וחזרה ליום שבת. בחיים אני לא זוכרת שאכלתי כל כך הרבה בלי להתפוצץ. הים עושה תיאבון. נכון, לא אכלתי סטייק, וגם לא שתיתי עראק. אבל גם חומוס ולאפה, ושווארמה וצ'יפס וקצת סלט (רק כדי לנקות את החיך קצת בין התנפלויות על השווארמה וצ'יפס) וכמויות של לימונדה, עשו את העבודה. וכמובן, לישון.

מאוחר יותר נסעתי באוטו, מתמוגגת משירים שגדלתי עליהם (טוב, עכשיו תדעו בערך בת כמה אני..) ג'ון באייזThe Night They Drove Old Dixie Down , ג'יימס טיילור Carolina on my Mind, ואז פול סיימון שר American Tune וכשהגיע לשורה And I dreamed I was flying זהו, הגיעו הדמעות. כי ככה בדיוק הרגשתי היום, בים הפתוח, שוחה בקלות, אחת עם המים, כאילו אני עפה.

אני רוצה להגיד תודה. תודה לגדי שיזם והביא את TI לארץ, לאבי שמלמד אותי דרך חדשה לשחות (ואני לא שוכחת: "החיים הם לא רק שחייה. מצד שני, גם שחייה היא לא רק שחייה"), ליקום או לאלוהים, איך שתרצו, שהפגיש אותי עם השיטה והאנשים, ובעצם זה היה דרך קישור מהאתר של אנדיור, אז גם לרן היה יד בזה, וכן, גם לי שהסכמתי לנסות, להתנסות, ולהישבה בקסמי השחייה.