כל הפוסטים של גדי כץ

אודות גדי כץ

מייסד TI ישראל

שחיין

שחיית מים פתוחים וחציית הכינרת לרוחב

כללי, , , , , , , , ,

הסיפור שלי
ב- 3 באוגוסט איש בשם ברוך קומפנו שלח לי מייל שהוא רוצה להשתתף בפרויקט 'שלושה ימים בשלושה ימים'. ברוך כתב שהוא חצה את הכינרת לרוחב ב- 12 ביוני 2009, מטבריה לעין גב, זיגזג לא מעט ואחרי כ- 6 שעות וכ- 12 ק"מ הוא עמד על חוף עין גב. אחרי חילופי מיילים בודדים הבנו שנינו שברוך לא יכול להשתתף במסע מכיוון שקצב השחייה שלו נמוך יותר משל שאר החבורה. במקום זה ברוך הציע להיות הקייאקיסט שלנו (בסופו של דבר הרעיון לא צלח).
כשבועיים לאחר מכן ברוך הגיע לחוף הצוק ושחה עם חלק מהחבורה והקשר עימו הלך והתהדק. לאחר השחייה המשותפת ברוך השתכנע לקחת קורס בסיסי כדי לשפר את יכולות השחייה שלו. ברוך עדיין לומד ואני מקווה שבקרוב מאוד הוא יראה פרי בעמלו…
לאחר שסיימנו לשחות בכינרת, היום הראשון במסע, ברוך שלח לי מייל עם לינק לסרטון חציית הכינרת שלו וצירף טקסט כדי שאפרסם בבלוג ובאתר TI. לקח לי זמן אבל מוטב מאוחר… קהילת שחייני המים הפתוחים מגוונת מבחינת מיקום וגיאוגרפי וגיל. האופי והאישיות, מסתבר, הם לעולם 'כוס התה שלי' – כן יירבו!

הסיפור של ברוך קומפנו
מאז ומתמיד אהבתי לטפס על הרים גבוהים או נמוכים יש הרגשה טובה לטפס והרגשה של סיפוק כשמגיעים למעלה. הכינרת תמיד נראתה לי כמו הר ששווה טיפוס. בתקופה האחרונה נוצר חיבור בין הרצון האישי לבין מצבה הירוד, תרתי משמע, והחלטתי ללכת עם החיבור הזה ולהוציא את החזון מהכוח אל הפועל.
אני מקדיש את המבצע האישי לכינרת ולכל מה שהיא מסמלת בעינינו ומעניק את סרט הצליחה לכל אוהבי הסביבה.
תודה ליעל קומפנו שצילמה ערכה והפיקה את הסרט. על הסירה ליוו אותי יעל ביתי ועדינה דור חברה אמיתית. למדתי TI מהאינטרנט ולאחר השחייה הזו ושיחה עם גדי החלטתי לקחת קורס מאחר והבנתי שללמוד שחייה בהתכתבות יכולים רק בלהקת כוורת, ובאמת יש הרבה מה לשנות ואני עובד על זה ומשתפר כל יום.

חסידות

אפילוג: שלושה ימים בשלושה ימים – חלומות, תודות ולוחות טקטוניים

כללי, , , , , , , , ,

פרולוג: שלושה ימים בשלושה ימים – שחייה, פרספקטיבה והקפלה הסיסטינית
פרק 1: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – התנעה והיום שלפני
פרק 2: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום הראשון – הכינרת
פרק 3: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום השני – הים התיכון
פרק 4: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום השלישי – ים סוף

They can because they think they can
Virgil
את הציטוט הזה כתב משורר לטיני בשם Virgil, במאה הראשונה לספירה מתוך קובץ שנקרא Aeneid שמספר את סיפורו של אנאס, איש טרויה.
אני משאיר לכם לעשות את הלינקאג' של הציטוט למסע המופלא הזה. ואיך הוא רלבנטי אליי? אני כותב את הפוסט עם הציטוט הזה כדי שבעתיד, כשארצה להגשים חלום גדול, מבט אחד בתמונה וקריאה של הפוסט הזה יזכירו לי…

למה לא, למה לא יבוא כבר עכשיו מה שבטח יבוא מחר
ישנם כאלה שמביטים בדברים כפי שהם ושואלים "למה?" אני חולם על דברים שמעולם לא קרו ושואל "למה לא?"
רוברט פ. קנדי
אז היו עוד 15 ששאלו "למה לא?". שיכלו לעשות את זה כי הם חשבו שהם יכולים. בעצם, הפוסט הזה נכתב עבור כל אלה ששאלו "למה?". בתקווה שבפעם הבאה משהו בפנים יגרום להם לשאול: "לעזאזל – למה לא?".
אתה יכול מפני שאתה חושב שאתה יכול… אם תרצו, זה בעצם בן-דוד של "הגוף זוכר".

קונגרס
זהו. עשינו את זה. כולנו מתכנסים לקונגרס נעילה בבית קפה סמוך. מצטלמים, שיכורים משמחת ההישג, האדרנלין שוצף בעורקים. היי מוחלט. יונתן בכורי יושב על ברכיי ואני מתרגש כמו ילד. חשמל באוויר. הבטחנו לסיים עם חיוך והצלחנו. אני מופצץ ב- SMSים מכל העולם ובנותיו. האנשים שמסמסים מתחלקים לשניים: כאלה שמבינים עד כמה קשה לשחות 10 ק"מ במים פתוחים יום אחרי יום וכאלה שעבורם 10 זה ערוץ טלוויזיה. המבינים שולחים הודעות מתוקות יותר.

שקט
תפחד פחות, תחלום יותר; תאכל פחות, תלעס יותר; תתבכיין פחות, נשום יותר; פטפט פחות, דבר יותר; תאהב יותר – וכל הדברים הטובים יהפכו שלך
פתגם שבדי
שעה לאחר מכן אני משרה את עצמי באמבטיה רותחת, עוצם את העיניים כמה דקות טובות ומתקשה למחוק את החיוך מהפנים. משהו מרגיש לי משונה. לוקח לי זמן להבין. שקט. Imagine של לנון נגמר. מישהו לחץ על Stop והשקט מרגיש לי קצת מוזר. השעון מבצע עצירת פתאום. הזמן שב לזחול.
ביום שאחרי אני נכנס לחצי שעה של שחייה בים סוף. עדיין מתקשה להאמין שעשינו את זה. "חלומות של אתמול הם שלהבות" אני מזמזם במים תוך כדי שחייה.

תודות
תודתי האישית לכל 16 המופלאים, להדס, ירון וצוותי הליווי.
תודה מיוחדת לאלון, אבי, גידי, מקסים, חגי, עוזי, יון, חגית, אלי, חנן, רן, מיכאל, אור, קארן, ולכל הצוות התומך שנקרא TI ישראל.
והכי חשוב: תודה למירב אשתי שסבלה אותי בכל החודשים הארוכים לקראת המסע! דבר אחד בטוח: זה לא היה קל…

תיאוריית נדידת היבשות
אז אני מקווה שעמדתי במשימה בכבוד וסיפרתי את מה שקרה בסופשבוע האחרון של ספטמבר 2009 כהלכה. שהצלחתי להעביר את החששות, החלומות והרגשות שחוויתי לפני, במהלך ובסוף המסע. אתם תשפטו. זה כבר לא אצלי – זה אצלכם. יש רק עוד נקודה אחת לא סגורה…
כתבתי בפרולוג שבעצם את הגוף שלי חולקים שני 'אנשים'. קרל יונג טוען שמפגש בין שתי אישיויות (Personalities) דומה למפגש בין שני כימיכלים: יש ריאקציה שמביאה לטרנספורמציה של שניהם. הלוחות הטקטוניים באישיות שלי נעים בתנועה איטית אך מתמדת. Slowly but surely. מתפצלים. קראתי שבטבע התנועה הזו גורמת לרעידות אדמה ולהתפרצויות של לבות בזלתיות ולמעשה לנדידת היבשות.

תנועת הלוחות הטקטוניים
בימים שאחרי המסע הלבלרון כפוף יותר. מרכין ראש. הפך פחדן יותר. מסרב להאמין שזה לא היה חלום. הוא עדיין מקווה בכל ליבו להתעורר בבוקר, לגלות כרס, שומן ושיעמום ולחייך אל דמותו המתפוגגת של נסיך הגיאות כשהוא מבין שהכל היה רק חלום רע ומופרע.
אמא שלו גם מדחיקה. "אתה השתגעת לגמרי" זה כל מה שהיא אמרה על המסע כששמעה על הרעיון ומאז מילאה פיה מים. מבחינתה כל זה לא קורה או קרה.
לעומתו, איש השמש והים פורח. שעות הפעילות שלו עולות, לפעמים הוא אפילו משיא עצה לאיש הניירת. הפך אמיץ יותר. פיתח תיאבון בריא יותר. לחלומות.
והרי בחלומות עסקינן…

בעל החלומות
Dreams pass into the reality of action. From the actions stems the dream again; and this interdependence produces the highest form of living
Anais Nin
אוקטובר 2009. מוקדם בבוקר. עדיין חושך. אני מתעורר ברגע הכי מותח בחלום. אני מוקף מים, כל אחת מהרגליים שלי נמצאת על מצוף שהתפצל לפתע והמצופים מתרחקים לאט. הפיסוק מקשה עליי ואני צריך לבחור בין המצוף של רגל ימין או של שמאל. אחד מהם גדול ויציב יותר.
עם אור ראשון אני ניגש למחשב כדי להציץ במצלמות החוף. הים שקט וחלק כמו מראה. תוך פחות משעה אני כבר שוחה במים הצלולים. שעה וחצי לאחר מכן אני מדליק את הפלורסנט במשרד ומתיישב. עוד יום 'מרתק' במשרד מתחיל…
יכול להיות שאני בודה את הכל?
נחשו…

לחלום עם אחרים
Whatever you dream you can do, begin it. Boldness has genius, power and magic in it. Begin it now
Goethe
אומרים שכשחולמים לבד החלום נשאר בגדר חלום. כשחולמים עם אחרים זו תחילתה של מציאות. אומרים. המסע הזה התחיל כי היו לי שותפים לחלום. בסוף המסע מצאתי שותפים נוספים לחלומות גדולים יותר. נלהבים יותר ממני, שזה קשה אבל מעודד מאוד. תקוות גדולות.

אז מה בתכנית?
האתגר הבא יהיה חציית הכינרת לאורכה (19-20 ק"מ). אח"כ נחלום על הלוך-חזור לאורך;
נקים מועדון שחייה (Swimming Club) בים כמו שיש בהרבה ערים בעולם;
כמה מאיתנו מתכוונים לשחות בים גם בחורף (בלי חליפות);
להפוך את 'שלושה ימים בשלושה ימים' לאירוע שנתי ובינלאומי;
לעזור ולקדם את ענף שחיית המים הפתוחים בישראל.

יום שבת. 7 בבוקר. 10 שחיינים נכנסים ללגונה המדהימה של חוף דור (טנטורה) לשחייה של כמעט שעתיים לכיוון חוף הבונים. הים מדהים. גם החבורה.
אשרי החולמים…

לחצתם Play?
תגבירו.

Happy are those who dream dreams and are ready to pay the price to make them come true
Leon J. Suenes

שחיין קופץ למים

פרק 4: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום השלישי – ים סוף

הכל, , , , , , , , ,

פרולוג: שלושה ימים בשלושה ימים – שחייה, פרספקטיבה והקפלה הסיסטינית
פרק 1: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – התנעה והיום שלפני
פרק 2: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום הראשון – הכינרת
פרק 3: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום השני – הים התיכון

תדריך אחרון בהחלט
5 בבוקר ושוב אני מזנק מהמיטה. צריך להודות שזה הולך ונהיה קל יותר. כולם נפגשים ליד המזח ועבדכם דוחף שני קרואסונים טריים מפוצצים בשוקולד. שיהיה בוקר טוב. מורדי נהג הסירה מגיע בזמן ואנחנו מעמיסים את הציוד לסירה. דימה הקייאקיסט מחכה לנו בחוף הצמוד לגבול הירדני. אני אוסף את כולם לתדריך אחרון בסמוך למעגן. אין לי הרבה מה לחדש לחבורה אבל מה שכן, החלטתי לגוון: אני שואל אם יש מתנדבים לתפקיד הפייסר (נותן הקצב ומוביל הדבוקה). דני לוקח על עצמו את המשימה וכולנו מהנהנים. אחלה ג'וב, גם משלמים נהדר… אנחנו מעמיסים הציוד לסירה. חשוך וקריר בחוץ. האוויר המדברי יבש והפה שלי, כרגיל, מר מאדרנלין.

מים קרירים וים עצבני
הסירה טסה לאזור הזינוק במהירות. המים באילת קרירים, בסביבות 24 מעלות וזה מחייב אותנו לקפוץ מהסירה ומיד להתחיל לשחות כדי להתחמם. כל אחד שקופץ למים מתקבל בקריאות עידוד מהחבורה שכבר קפצה. כולנו מרגישים את הסוף ומצב הרוח בשמיים. השעה 06:20. אנחנו מתחילים מהר מידי וכעבור 10 דקות מאטים. בערך מול "קניון הים האדום" הים מתחיל לגלות סימני עצבנות. הגלים נמוכים אבל עוצמתיים. הרוח הצפונית בגבנו. בהפסקה הראשונה אני קולט שהים גבוה ויש רוח חזקה. רוקנתי שקית ג'ל ושתיתי. זה לקח לי 2 דקות וסירת הליווי הספיקה להתרחק 30 מטרים. במקום מדוזות באה רוח. מי שלא רצה אותו בתור שר ביטחון, יקבל אותו בתור ראש ממשלה (אין לי מושג מה בדיוק הקשר אבל זה מתלבש לי טוב וזה מה שחשוב).
צפו בסרטון ההתחלה:

אמא טבע בתפקיד הראשי. שוב…
עוד שתי הפסקות וסיימנו את המסע. אני ממלמל לעצמי. בכל המסע היו 9 הפסקות: שלוש בכל ים. אנחנו עוברים ליד הנמל של אילת והראות במים מצוינת ככל שהשמש עולה גבוה יותר. רואים את הקרקעית ואת המגוון העצום של הדגים. זה היה הרעיון: להשאיר את הכיף לסוף. זה אחרת לשחות בים שקוף להפליא מאשר במרק האפונה שאנחנו קוראים לו כינרת. בדיוק כמו אתמול, גם היום אמא טבע משחקת תפקיד ראשי. אני מבחין שאור ששחתה איתנו בים התיכון, מצלמת מהסירה בלי הכרה. כל התמונות עולות כמעט בזמן אמת לפורום TI ב- Ynet. מה עשינו לפני האינטרנט והמצלמות בטלפונים הניידים?

 

עצבים
בדרך כלל, השחיין שבי, מיסטר קול, לא נוטה להתעצבן. מים ועצבים לא הולכים אצלי ביחד. אפילו רחוקים. ד"ר שיעמום לעומת זאת הוא קריזיונר לא קטן. אבל אחרי שעה ומשהו של שחייה השתחרר אצלי הבורג. הקצב שוב מהיר מידי, אנחנו לא שוחים בדבוקה ואני נחוש לסיים את המסע הזה בחבורה ולא בתפזורת. כולנו מריחים כבר את הסוף ומתים להיות כבר אחרי. לנוח על זרי הדפנה. זה גורם לדני להוביל מהר מידי. התייעצות קצרה ואלי מציע להכתיב את הקצב. גם הוא מוביל מהר מידי וגורם לחלק מהחבורה להשתרך מאחור. 10 דקות אחר-כך חטפתי קריזה, עצרתי את כולם, נבחתי כמה מילים ולקחתי את ההובלה. שחיתי לאט. מאוד. כשהחזרתי את הראש למים, התעצבנתי עוד יותר. על עצמי בעיקר. על זה שאיבדתי את שלוותי ועל זה שד"ר שיעמום-נסיך המהדקים השתלט עליי. מה שלא עשיתי כדי לשחרר את המוח לא עזר. המחשבה הזו עוד המשיכה הרבה זמן אבל בסוף התאיידה. מזל. אחרי המשחה עוזי, דני, אבי ואחרים דאגו להזכיר לי. מזל שהם לא מכירים את איש הפלורסנט. הוא הרבה יותר תכליתי ואגרסיבי ממיסטר קול. וטוב שכך. שהם לא מכירים…

הפסקה אחרונה
זהו. הסוף ממש קרוב. הים מטלטל אותי ואני בקושי מצליח להשתין. אני לא מרגיש צורך לאכול ושותה בקבוק של משקה איזוטוני. עוזי, גם הוא מתקשה להשתין (מתנצל על התיאורים הגראפיים), פשוט חותך לכיוון החוף כדי למצוא אדמה וריכוז. כדי להשתין. על פניו זו נשמעת משימה קלה אבל לא ממש. אחד מאיתנו, לא אזכיר את שמו (מתחיל ב- ח') עולה על הבננה, משתין בבגד ים וזוכה לדקה של תענוג צרוף. מצונן בעגת ה- TI… אני זוכר שאני מתחיל לצעוק מאושר משהו על הסוף המתקרב, ההפסקה נגמרת ואנחנו ממשיכים.

ספארי שחייה
בסביבות חוף אלמוג, בישורת האחרונה, אנחנו חותכים לכיוון החוף כדי לשחות מעל שמורת הטבע. דימה ממשיך ללוות אותנו מקו המצופים. השחייה חווייתית. אנחנו שוחים מעל אלמוגים ובין להקות דגים בגדלים שונים. אני מציץ בשעון בתדירות גבוהה יותר. קצת אחרי העיקול של המצפה התת ימי אני מזהה את מלון אורכידאה ויודע שאנחנו נמצאים פחות מקילומטר מקו הסיום. עוזי, קת'י, אבי, אלי ואני מגבירים לקראת הסוף. כשאני מרים את הראש קצת אחרי מלון הנסיכה, אני שומע את אור קוראת לנו לעצור. שחינו למזח השני המרוחק יותר. עניין של כמה עשרות מטרים אבל מה זה לעומת 30 ק"מ ו- 51 שעות. סיימנו בזמן ברוטו של 3:05 שעות וב- 2:50 נטו. קצב מהיר.

בננה
אנחנו מאושרים. חנן, עומר ושלמה זורחים לידי. עוזי ואלי שקטים יותר. אילן מתרגש, דני צועק משמחה, אבי מחייך וקת'י רועדת מקור. אל סירת המנוע מחובר אבוב גומי ענק שנקרא בננה. חלקנו בוחר לחזור על הבננה המקפצת גבוה מעל הגלים. לוקח לנו 20 דקות לחזור לנקודת הזינוק ואני לפתע קולט ש- 10 ק"מ זה חתיכת מרחק. הים גבוה מאוד והסירה מיטלטלת בגלים הגבוהים. אי אפשר למחוק לנו את החיוך מהפרצוף. אנחנו יורדים מהסירה, לוחצים ידיים, מתחבקים ומתנשקים. חבורה שכזאת. לנון כתב את זה טוב יותר:
A brotherhood of man

שחיינים בלילה

פרק 3: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום השני – הים התיכון

כללי, , , , , , , , ,

פרולוג: שלושה ימים בשלושה ימים – שחייה, פרספקטיבה והקפלה הסיסטינית
פרק 1: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – התנעה והיום שלפני
פרק 2: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום הראשון – הכינרת

להתעורר בשעות לא חוקיות
אני מזנק מהמיטה ב- 5 בבוקר. מסתבר לי שהכי קשה לי במסע הזה זה לישון מעט ולהתעורר מוקדם בשעות לא חוקיות. מתכון לא משהו אם יש לך לשחות עוד 20 ק"מ ב- 28 השעות הקרובות. אני דוחף חטיף אנרגיה ומצחצח שיניים. בדרך להרצליה אני מתחיל להבין שכולם מתברברים ומתקשים למצוא את נקודת ההתכנסות. מזל שהשארתי חלון זמן לברדק. ממילא לא ניכנס למים לפני 06:10 – חשוך מידי. אנחנו עורכים היכרות עם צוות הליווי של פלד: אלון, יעקב ובועז. למשחה בים התיכון מצטרפים אור, ירון ומקסים. דני חוזר 'מחופשת מחלה'. 05:55 ואנחנו מתחילים לצעוד בחושך אל המים. אני רואה את הים בפעם הראשונה. לא גבוה במיוחד אבל זה לא אומר הרבה. הזרם הוא הנעלם המשמעותי והגדול ולא נדע מהי עוצמתו אלא אחרי שכבר נהיה במים. השעון עובר למצב רפוי.

רק דגים מתים שוחים עם הזרם…
כמו ביום הקודם, גם היום המסלול לא היה סגור סופית אלא לאחר שהתחלנו. אנחנו פיונים על לוח השחמט של אמא טבע וקשה לדעת מראש אם היא תשתף פעולה. מבחינתנו האופטימום הוא לשחות 5 ק"מ צפונה לאיזור ארסוף ולחזור באותו נתיב במקביל לחוף. זה אומר שבחצי מהמרחק נשחה נגד הזרם. זרם חזק עלול לגרור עיכובים ובעיקר לגבות מחיר אנרגטי גבוה ולגרום לחלקנו לפרוש. החלטנו מראש שבמקרה כזה נשחה לכיוון אחד ועם הזרם 10 ק"מ. האפשרות הזו היא רעה מבחינתי: לא הרמתי את הפרויקט הזה כדי לשייט 10 ק"מ עם הזרם.

לצפות בזריחה מהמים
תדריך קצר שלי, הרקיע הופך תכלכל, אלון נכנס לקייאק ואנחנו אחריו. היום אנחנו בהרכב גדול של 14 שחיינים. השעה 06:05. אני נכנס אחרון למים. מלהג משהו למצלמה של ירון ונכנס. המים חמימים ועדיין חשוך, כולנו עוברים את הגלים ומתחילים לשחות עמוק יותר כדי לעבור את קו השוברים ולהעריך את כיוון הזרם. הים גבוה יחסית. הזרם צפוני ולא חזק במיוחד אבל בשילוב עם הגלים זה רחוק מלהיות אופטימלי לשחייה. או-או. אני מעדיף להתמודד עם הקלפים שחילקו לנו ולא לשנות את התכנון המקורי. נשחה נגד הזרם ונחזור איתו. נתקזז. לא עוברות כמה דקות והחברה מתחילים לדהור קדימה מהר מידי. אנחנו עוצרים, מרגיעים והקצב הופך איטי יותר. עוזי לצידי עם דופק 105 ואני משוחח בחלק מהזמן עם אלון תוך כדי שחייה. כולנו שוחים יחד. השמש מראה סימני חיים ואחרי כמה דקות אני מבחין ביאכטה ובסירת המנוע לצידנו. הזריחה מהמים מדהימה. הזמן מגביר מהירות. גם הזרם.

טטריס מדוזות
בסרטי מדע בדיוני טייס החללית מנווט בין גשם של מטאורים וכוכבים שמתקרבים במהירות. לשחות מול הזרם זה די דומה. נחיל של שקיות פלסטיק, לבנות, שחורות, שקופות, עם חורים, בלי חורים, שקיות סנדוויץ, שקיות זבל וגזרי שקיות מגיע מהר לכיוון הפנים. אין דרך טובה משחיה בתוך מזבלה של ניילונים כדי להבין עד כמה חשוב לשמור על הים נקי.
אבל השקיות הן בגדר "לא נעים לא נורא". חוץ מהן מרחפות להן במים גם מדוזות. יותר נכון: מאות מדוזות שיוצרות מסלול מכשולים בלתי אפשרי. הזרם מביא אותן אל עבר הגוף מהר יותר מקצב השחייה, מה שמקטין את זמן התגובה והבריחה לנתיב חלופי. אני מתחיל להבין שהיום זה לא הולך להיות פשוט. יצאנו לספארי מדוזות ואף אחד לא טרח לעדכן אותנו מראש. מדוזה ענקית בעומק חצי מטר מתקרבת אליי במהירות. אני פותח את הרגליים ונותן לה לעבור מתחתיי. זה היה קרוב. לשחות עם מבט קדימה וחשש מתמיד מפני מדוזות זה אומר עומס על הגב התחתון והצוואר. המתח, חוסר הוודאות והפחד מפני צריבה לא מסייעים לשמירה על פוקוס. קת'י תיארה את השחייה מול הזרם והמדוזות כמשחק Space invaders אבל במציאות. נוסף לכל הצרות, בגלל שקצת חשוך, הקרקעית מתחתנו מעורפלת וטלטול הגלים גורם לחלק מכריע מהחבורה להרגיש סחרחורות ובחילות. להבדיל מאחרים שגם קצת מקיאים, אני מרגיש נהדר.

הנדיב הידוע
הים גבוה. הגלים מטלטלים אותנו 'ופוגעים' בדופן הגוף מה שמקשה על שחייה בקו ישר. זה גם לא תורם למחלת הים של כמה מאיתנו וכמובן מקשה על הניווט אחרי הקייאק. אלון מוביל עם הקייאק רחוק מידי מאיתנו ואני מבקש מאלון להישאר לשמאל שלי וכמה שיותר קרוב. השמש הגיחה מעבר לצוקים במזרח, בצד ימין שלי, מסנוורת ומקשה על הניווט. הבשורה הטובה היא הראות הנדירה שהים התיכון היה מספיק נדיב 'לתת' לנו. חוץ מהראות הוא לא הלך הרבה לקראתנו… עוד מדוזה עוברת קרוב מידי אליי, 'פוגעת' לי ביד ימין. אני עוצר ומזיז קצת את אילן ששחה מאחוריי. אחר כך התברר לי שבעטתי בו בבטן מה שגרם לו להחסיר כמה נשימות. לפחות במדוזה הזו הוא לא פגש. היו אחרות…

שוחים חזרה הבייתה
אחרי כ- 5 ק"מ ושעה ו- 40 דקות שניים מאיתנו פורשים בשל צריבות ושניים אחרים מפסיקים בהתאם לתכנון. אני אוכל שקית ג'ל, שותה ומשתין. 200 מטרים אחר כך אנחנו מסתובבים ושוחים חזרה. הדרך חזרה, עם הזרם, מספקת הקלה משמעותית בעומס. 'שותים' פחות מים בנשימות, הקרקעית זזה מהר יותר וההרגשה הכללית משתפרת. עברנו לשחות כמעט בשורה והחיוך שלי מתחיל להיפתח. כשהזרם איתנו, השמש מלטפת במזרח והים נרגע קצת, אני מתחיל לזמזם תוך כדי שחייה:
No hell below us
Above us only sky

פתיחת מבערים
השחייה בחזרה הייתה הרבה יותר קלה. כשנשארו לנו בערך שני קילומטר לחוף הנכים, עוזי פותח מבערים ומתחיל לשחות מהר. קת'י, גידיש ואני גם מגבירים גם ומתחילים לשחות מהר יותר. משום מה אני רואה שקת'י לא נעלמת לי קדימה ואני מרוצה עד הגג שאני מצליח להחזיק מעמד בקצב שלה. שעה אחרי זה התברר לי שהיא סבלה ממחלת ים והקיאה את נשמתה בערך בחצי הדרך. כבר חשבתי שעליתי דרגה. ניחא. אחרי כמה דקות אני מזכיר לעצמי שאנחנו במשחה קבוצתי ולא נכון יהיה להגיע לחוף לבד בלי לחכות לכולם. שלושתנו שוחים כמה מאות מטרים, עוצרים, מחכים לחבורה ומתחילים לשחות בקצב מהיר יותר. הריטואל חזר עד שמצאנו את עצמנו מול חוף הנכים.

עוד קצת אוכל
אנחנו מחכים לכולם ליד השובר של חוף הנכים, מנופפים לשלום לאלון על הקייאק ויוצאים מהמים אחרי 3:25 שעות ברוטו (3 שעות שחייה נטו בלי זמן ההפסקות). חלקינו סוחבים פציעות של מדוזות וסובלים ממחלת ים. תמונה קבוצתית, הסקת מסקנות מהירה וראיון למצלמה של ירון ואני מוצא את עצמי עם בייגל מרשים בפה. טלפון לדימה הקייאקיסט שילווה אותנו באילת וטלפון למורדי נהג הסירה ואני סגור מבחינה לוגיסטית לקראת מחר.

המעלית נתקעה
אני מגיע הבייתה בסביבות 12:00, מתחבר למחשב שבמשרד ומתחיל לעבוד. מייל ממתעניין תורן נוחת בתיבת הדואר שלי. "חרשתי את האתר שלכם, נראה מרשים מאוד… האם אוכל לשחות למרחקים ארוכים אחרי שאלמד את הטכניקה?". אני מגחך ושולח לו לינק על הפרויקט. "מספיק רחוק בשבילך?".
תכננתי לתפוס תנומה של שעה אבל לא הספקתי ואני מרגיש את העייפות המצטברת. בעיקר הנפשית. מירב ויונתן אמורים לנסוע איתי לאילת לקטע האחרון של המסע. אני מתחיל לדמיין את יום שבת שאחרי המסע באילת. בתכנית: שינה, מנוחה, אנחות וחיוכים. זה לא עוד הרבה זמן… מירב מגיעה הבייתה ובסביבות 16:00 אנחנו יוצאים לאסוף את היורש מהגן. נכנסים למעלית ו… בום. צנחנו חצי קומה בנפילה חופשית והמעלית תקועה. חם ואני מתחיל להזיע. המוח שלי מתחיל לרוץ בכמה כיוונים. השעון מגביר תאוצה. מה זה אומר? שהמעלית התקועה 'מנקה' אותי ממזל רע למחר או שזה רק הפרומו? אני מחליט להפסיק עם זה ולחשוב רק מחשבות חיוביות. 20 דקות במעלית, קילו זיעה שהגרתי ואנחנו בחוץ.

במטוס סילון
ב- 17:30 המטוס ממריא משדה דב לאילת. אני מתחיל להבין שזה הסוף וזה מתחיל להיות קטן עלינו. כולנו נפגשים ב- 8 בערב להעמסת פחמימות רפויה במסעדה. אני אוכל המון אבל זה ממש לא הזמן לספור קלוריות. קבענו ב- 05:50 במזח שמול קפה ארומה. אני נרדם אחרי 12 בלילה.

שחיינים על הסירה

פרק 2: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום הראשון – הכינרת

כללי, , , , , , , , ,

פרולוג: שלושה ימים בשלושה ימים – שחייה, פרספקטיבה והקפלה הסיסטינית
פרק 1: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – התנעה והיום שלפני

Business Amazing
הלו"ז הכתיב השכמה ב- 04:30 אבל מ- 04:00 אני כבר מתהפך במיטה. מתרגש ומתפלל שהזמן יעבור. המסע הזה התאפיין בשני סוגים של זמנים: האחד זוחל ולא זז והשני חולף במהירות הבזק. השעון זוחל לאיטו ואני קם מהמיטה ב- 04:20. הזמן משנה פאזה והשעון מתחיל להאיץ. הדס מציעה לי קפה ורובנו יושבים בחושך, מחוץ לקרון. מתרגשים. מסתבר לי שאבי וחנן גם לא בדיוק ישנו. נרגעתי קצת. אני לא מתאפק ומדליק סיגריה. קת'י רואה אותי מעשן ונפלטת לה המילה Amazing. אני מרגיע אותה:
Kathy, we are in the amazing business
קת'י צוחקת. עומר, שאוחז בסיפור הכי מדהים של המסע הזה, מגיע בנסיעה מתל אביב ב- 05:30. ארבעה וחצי חודשים לפני המסע עומר מגלה את אתר TI, חורש את הוידאו קליפים וההסברים ומלמד את עצמו לשחות רק מהאתר. בחודשים שלפני האתגר הוא יצליח לשחות קילומטרים רבים בחוף הצוק ולצבור קצת מרחק שחייה. Amazing. שוב פעם המילה הזו… אילן מתקין לנו ארוחת הבוקר על טהרת הקרפים והשוקולד. אנחנו חייבים להעמיס כמה שיותר פחמימות ויש לנו את כל הסיבות שבעולם לפרק כמה מאות קלוריות על הבוקר. עד 10 בבוקר כל אחד מאיתנו ישרוף כ- 2,500 קלוריות וחלקנו אף יותר.

על החיים ועל המוות
אנחנו מעמיסים בחושך את הציוד לסירת הדייגים. 6 בבוקר, כשעדיין חושך, אנחנו משחררים חבלים ויוצאים אל הים. קפטן לב מחייך אליי: יש רוח דרומית בדיוק כפי שהוא חזה. קר על הסיפון. הפה שלי מר ויבש. אני סוקר את החבורה ומבטיח לעצמי שכולם מסיימים היום. אלי, למרות סחרחורות והרגשה כללית רעה מחליט לשחות. האנרגיה של הקבוצה נותנת כוחות מיוחדים. מתחיל להאיר. הזמן דוהר.

אין כזה דבר יפה מידי, עשירה מידי ואין קצב איטי מידי
ב- 06:50 אנחנו מגיעים לדרום הכינרת, ממש סמוך לחוף צמח וקופצים למים. האדרנלין בשמיים. המים חמים (27 מעלות). החוכמה היא להתחיל לאט ולא לתת לאדרנלין להתפרע ולגרור אותנו לקצב מהיר. רובנו הוריד משמעותית את מרחקי השחייה בשבוע האחרון ואני מרגיש כמו גומיה ענקית שמתוחה עד המקסימום ומחכה שמישהו ישחרר אותה. צריך לשחרר לאט. חלק מאיתנו מתחיל לשחות ואני עוצר אותם בצעקות ומחזיר אותם בחזרה. יש לנו עוד 30 ק"מ לפנינו. אנחנו מתחילים לשחות. לאט. השעון מתחיל לזחול.

עצירה ראשונה
אחרי 5 דקות של שחייה אני מגלה לפתע שאני לא מפסיק לחייך במים. מאושר. זה קורה. חודשים של הכנות והפקות הסתיימו ואנחנו עושים את זה. מי היה מאמין. מניסיון, אני יודע שההתחלה הכי קשה. יש להתפקס, לסדר את המחשבות ולהרגיע את הרצון לשחות מהר יותר. השמש מציצה מעבר לרמת הגולן והמים זוהרים בקרניים הראשונות. ב- 07:35, אחרי 45 דקות, אנחנו עוצרים להפסקה ראשונה. שחינו 2.4 ק"מ ואני מבין שהרוח וזרם בלתי מורגש מסייעים לנו. אנחנו אוכלים ג'לים ואני מרוקן בקבוק של משקה איזוטוני. הדופק שלי נמוך מאוד וזו אינדיקציה טובה. הכינרת מסבירה לנו פנים והיא יחסית שטוחה. כולם מרגישים מצוין, הליווי של הקייאקים מקצועי ואני מחייך בסיפוק.

בדידותו של השחיין למרחקים ארוכים
אלי מרגיש טוב יותר מהשנייה שנכנס למים. קארמה טובה אני רושם לפניי. אני מתחיל לדלג בין שלמה, אבי, חנן, גידיש ושאר החבורה – שוחה במקביל לכל אחד כמה דקות. מנסה להתאים את הקצב כך שהתנועות שלנו תהיינה מסונכרנות. בשחייה, המים עוטפים את השחיין במעטפת שגורמת לבידוד: אין פידבק ויזואלי ולא שומעים הרבה. העולם האמיתי מופיע בכל פעם שמנווטים או נושמים. הכינרת עכורה – אין ריאות כמעט וזה מרגיש כמו לשחות במרק אפונה. רבות נכתב על בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים. בדידותו של שחיין המרחקים גדולה פי כמה.

על מה חושבים כל הזמן הזה?
אז ככה, יש שתי אופציות: הראשונה היא לתת למוח לנדוד ולחשוב מחשבות אקראיות. השנייה: לחשוב על השחייה עצמה. על התנועות, הדגשים, השימוש השונה בשרירים והמפרקים, הרפיון, הנשימות. להיות נוכח ברגע. לספוג ולחשוב על כל תנועה ותנועה. כשחיין TI האופציה השנייה היא גם היחידה: כשמצמצמים את מרחב המחשבה ומתפקסים (בדומה לקריאת טקסט מסובך או ביצוע תרגיל קשה בג'ודו או קרטה) שוחים טוב יותר. הבונוס: הזמן דוהר! השעון דהר…

הסוסים מריחים את האורווה
אני לא זוכר הרבה מהשחייה אבל היא טסה לי. בהפסקה האחרונה הגענו כבר ל- 8.2 ק"מ וידענו שתוך 30 דקות והכינרת מאחורינו. המון חיוכים והאווירה נהדרת. כמה מאיתנו מגבירים ושוחים מהר יותר משל היינו סוסים. כולנו עוצרים מול המעגן של עין גב ושוחים פנימה בשורה אחת. מהבחינה הפיזית כולנו מרגישים מצויין וזה סימן נהדר לשני הימים הנותרים. עדיין לא יודעים שדווקא הים התיכון, המגרש הביתי, יתייחס בצורה כזו גועלית אלינו ביום שלמחרת. צילומים, לחיצת יד לקפטן ואנחנו מתפנקים בסשן נוסף של קרפים מלוחים על הדשא. מנסים להשלים את כל הקלוריות שאיבדנו. החיים קשים:
No need for greed or hunger לנון מתפייט.

בחזרה לעתיד
מסתבר שדני החולה בדרך להבריא. הוא מסמס לי שב- 6 בבוקר, על שני אופטלגין, הוא נכנס לבריכה ושחה 10 ק"מ כאקט של סולידריות. 12:30. אני שרוע על המושב האחורי גמור מעייפות בדרך לת"א. יש לי עוד כמה סגירות לעשות לקראת מחר. הנייד מתזכר אותי להתקשר לאלון פלד שלקח על עצמו את הליווי של החבורה בים התיכון. אחרי הרבה מאוד צלצולים אני שומע קול מונוטוני של הודעה: "שלום, אני נמצא בחו"ל עד אחרי יום כיפור, נא לא להשאיר הודעות". "תהיה בריא" אני אומר לאלון – "אתה לא יודע שלא מספרים כאלה בדיחות לאדם עם לב חלש כמו שלי?" אלון מבסוט מעצמו ואומר שהים גלי אבל הוא מעריך שבהמשך היום הוא יירד ואין צורך לשנות את מיקום הזינוק. קבענו למחרת ב- 05:45 בחוף הנכים בהרצליה.
ב- 14:30 אני מגיע למרכז, מפנק את עצמי בלאפה ענקית והולך לענות על עשרות מיילים. שעתיים שינה, שעתיים סמסים וטלפונים ואני מעמיס שתי צלחות של אורז ובשר. טלפון. על הצג המספר של קת'י. על הקו דבורה חברתה ששואלת לאן בדיוק היא צריכה להגיע מחר על הבוקר. איפה קת'י? יצאה לריצת שחרור של 5 מייל (8 ק"מ). השיחה מסתיימת ואני מתחיל להתפוצץ מצחוק למשך כמה דקות. יש לנו עסק עם שחיינית ואתלטית שגדולה על כולנו בכמה מידות. רק ב- 12 בלילה אני מצליח להירדם. הפרפרים בבטן טסו במהירות האור. גם הזמן.

איש

פרק 1: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – התנעה והיום שלפני

כללי, , , , , , , , ,
פרולוג: שלושה ימים בשלושה ימים – שחייה, פרספקטיבה והקפלה הסיסטינית

הקדשה
הזמן: ינואר 2009. אני מתחיל לחלום. על החלום. Imagine של ג'ון לנון מתחיל להתנגן לי בראש. שימו Play בראש. עכשיו תגבירו. הוא עוד יחזור… היומן מסע הזה מוקדש לכל החולמים.

התנעה – טל ברודי עושה קאמבק
בפעם הראשונה שניסיתי 'להרים' את האתגר הזה נכשלתי. לא הצלחתי לסחוף את החשודים המידיים. חברים קרובים טענו שזה לא טוב ל- TI. לא השתכנעתי אבל לא עמדו לי הכוחות כדי להשיב מלחמה. בפעם השנייה כבר הייתי נחוש. אלון פלד נתן לי את הביטחון ללכת על זה. בניתי את קואליציית המסע: אלון, גידי, דני, אור, אבי ורן. קבענו תאריך קרוב ולא ריאלי והחלטנו ללכת על זה. הזמן: קצת לפני אמצע יולי. גידי מנסח טקסט ואני מעלה לאתר TI ולבלוג. במקביל, מתפרסמים פרטים ראשוניים בפורומים של טריאתלון ושחייה. תוך כמה שעות אני מופצץ במיילים של שאלות ובקשות להצטרף. אני עושה סדר, משיב לכולם ודואג לצרף שחיינים ברמה פחות או יותר אחידה של מהירות שחייה. אבי כותב תכנית אימונים. אני מוודא שכולם מאמינים. שאני רציני. אני שולח מייל שמתאר את המסע שלנו לאתר שחיית המים הפתוחים הגדול בעולם. הידיעה מתפרסמת ודרכה מגיעה פניה של שחיינית מארה"ב להצטרף. "ישראל על המפה לא רק בספורט אלא בהכל".
Imagine there's no countries ג'ון שר ברקע.

כלום לא סגור
סוף אוגוסט ושום פן לוגיסטי במסע עדיין לא סגור סופית. אני טובע בבליל מסמכים אינסופי. ביטוחים, בדיקות ארגומטריה, אישורי רופא וטפסי הרשמה. נוסף לכל הצרות, האימונים לקראת המסע דורשים זמן רב בשל מרחקי השחייה הלא שגרתיים (בשיא התכנית שחיתי כ- 30 ק"מ בשבוע, 6 ק"מ ממוצע לאימון). יש לי עומס בעבודה אבל מי סופר מחסור בשינה כשעושים חיים. חלקים מהחבורה מתאמנים בחוף הצוק ביחד, מה שעוזר לקום מוקדם בבוקר לשחיות ארוכות של 7 ק"מ.

סידורים אחרונים בדנוור
למרות שאני רחוק מלהיות מפיק במקצועי, אני מתחייב לעצמי לבצע את זה הכי מקצועי שאפשר: לו"זים מסודרים, עדכונים שוטפים וכתיבת תדריכים מפורטים. רן שולח תפריט תזונתי מומלץ ליום שלפני ולימי המשחה. בגדול: צריך לאכול כל היום וכמה שיותר חלבונים ופחמימות. הרבה בשר, קרפים, לחם לבן, שוקולד, משקאות ממותקים (לא דיאט) ומאפים. לא מומלץ לאכול ירקות. אין בהם ערך קלורי גבוה והם תופסים יותר מידי מקום בבטן. בקיצור, אכול כפי יכולתך לאורך 4 ימים. 3 ימים לפני המסע וכולנו מתחילים לבלוע כדורי מגנזיום כאילו שהם הולכים לצאת מהאופנה: המגנזיום מסייע במניעת כיווצי שרירים.

אלה שמות
סה"כ 16 אנשים שחו איתנו באחד או יותר משלושת הימים (9 מאיתנו שחו בכל שלושת הימים):
שלמה אמיתי, (55), עומר בר (52), קת'י קירמאייר (בת 45 מוושינגטון ארה"ב), אילן ברדה (45), אלי פרידמן (43), עוזי תשובה (41), חנן אולנר (41), אבי לוגסי (39), גידי שפרוט (33), דני זילברשטיין (48), רן שילון (45), אור טיברג (בת 24), ירון דוידי (45), מקסים שחף (41), מיכאל זילברמן (40) ועבדכם: גדי כץ (40). הדס, זוגתו של גידיש בחפ"ק קדמי מהסירות. ירון ויינשטיין, הצלם שבין השאר צילם גם את שתי העונות הראשונות של הישרדות, על הקלידים.

האנשים הפשוטים
הגיל ממוצע של החבורה הוא 42. מקצתם אנשי טריאתלון ותיקים, מקצתם שחייני TI ומקצתם שחיינים משובחים. הרכב חבורת השוחים מעניין דווקא בשל היותם לא-מקצוענים וגם… לא-צעירים. רב השחיינים שהשתתפו הם 'אנשים פשוטים' – אין להם כושר של ספורטאים מקצועיים, רובם לא שוחים מגיל צעיר ואינם שחייני תחרות מקצועיים (בעבר או בהווה) ורובם ככולם לא שחו אף פעם למרחקים שכאלו.

היום שלפני, יום שלישי: מעמיסים פחמימות
9 בבוקר. טלפון מדני. הוא חולה עם חום ולא יכול להגיע. זה לא זה בלי דני אבל ההצגה חייבת להימשך. ב- 12 אני אוסף את אבי ויחד עם חנן אנחנו עולים לכינרת. ארוחת צהריים של הרבה מאוד בשר בסמוך לטבריה גורמת לנו להתנדנד בשעה שאנו נדחקים בחוסר חשק מהמזגן במכונית לחום הכבד השורר במעגן הסירות של עין גב. הזמן: 4 אחה"צ.

אבא גנוב 2
הצצה חטופה לסירות במעגן מגלה לנו מציאות עגומה של סירות דייגים שלא הייתי מעלה אליהן קרפיון. מנחם לב הקיבוצניק הדייג, אותו שכרנו ללוות אותנו יחד עם שני בניו, קייאקיסטים מקצועיים-אולימפיים, מגיע ומצביע על אחת הסירות ושואל בשביעות רצון: "איך הספינה?". "אחלה" שלושתנו ממלמלים ואבי לוחש שהסירה מזכירה לו את הסירה מהסרט אבא גנוב. אנחנו קובעים להיפגש בערב כדי לסגור מסלולי משחה אופציונליים. המסלול תלוי בעיקר בכיוון הרוח: דרומית ואנחנו מתחילים מאיזור בית ירח בדרום מזרח הכינרת כשהרוח בגבינו. מזרחית ואנחנו מתחילים בעין גב ומסיימים צפונית לטבריה. זה כמובן משנה את שעת הזינוק ומשאיר לי עוד נקודה לא סגורה לאוסף.

בתמונה: קפטן לב על הסירה.

לפסוע במנהרת הזמן
אנחנו פוגשים את אפרת שמובילה אותנו לבית שלנו. בדרך, בשבילים המוצלים בין המדשאה הענקית המעוטרת בשרידי מטוס קרב ישן המשמש פסל סביבתי והבתים החד קומתיים, אני מרגיש שאני פוסע במנהרת הזמן ונוחת אי שם בשנות השישים. אפרת פותחת את הדלת של בית דמוי קרון רכבת. אנחנו מגלים שזהו בית ילדים שהושמש לאכסניה. בצמוד לדלת הכניסה ישנה דלת נוספת ועליה מתנוסס שלט שכתוב עליו 'משרד'. השלט והאווירה הסוראליסטית גוררים שלל בדיחות בוורסיות שונות שמתמצות בתגובות שנגמרות ב- "כנס אליי למשרד". בשלל הטיות. אין מה לעשות: מתח גורם לחוש הומור מיוחד…
הקרון דווקא מפתיע לטובה: יש מטבח ישן אך מאובזר, שירותי בנים ובנות, חדר מבואה גדול המכיל מחשב, חיבור לאינטרנט וטלוויזיה. חדר המבואה מתפצל לחמישה חדרים בני שלוש מיטות. בקיבוץ כמו בקיבוץ – אנחנו חולקים הכל:
Imagine no possessions, לנון ממשיך.
בתמונה: גידי וחנן מתפעלים את המטבח

רישיון לנתח בלב ים
ב- 5 בערב, אחרי שהתמקמנו בקרון, אני קולט שעברתי יום בלי להיות… במים. שלמה, גידי והדס מגיעים. מכיוון שאין לנו משהו פרודוקטיבי לעשות אנחנו פוסעים מעדנות אל החוף לטבילה קלה. אני שוחה קצת ומרגיש משהו מוזר: אין ציפה. אחרי שבועות ארוכים בים התיכון, המוח שלי כנראה רגיל לתחושת ציפה אחרת במים פתוחים. אני מרגיש שאני שוקע. זה לא מסייע למפלס הלחץ שלי ואני יוצא מהמים אחרי 20 דקות. כולנו מתיישבים על שפת המים וקפטן לב מגיע עם חיוך ענק. דקה אח"כ מגיע אחד משני בניו שאמורים ללוות אותנו בקייאקים. הכינרת יחסית רגועה, השקיעה מתחילה והשיחה נעה סביב המסלולים האלטרנטיביים שתלויים בכיוון הרוח למחרת בבוקר. מסתבר גם שלקפטן יש רישיון לנתח מישהו אם קורה משהו בלב ים על ידי קבלת הנחיות מרופא באמצעות מכשיר קשר. גידיש מגחך. אפשר לחשוב שאם אין לך רישיון כזה אז לא מרשים לך לנתח. לא צריך שום ניתוח אני ממלמל כשאני פוסע בחושך בחזרה לקרון.

שומן טוב ליהודים
קבענו התכנסות של כל החבורה ב- 19:00 בקיבוץ עין גב. בתכנית: הרבה מאוד אוכל, תדריך ולינה משותפת בסמוך לקו הזינוק. בשעה 19:30 אני פוגש את אחרונת המשתתפים במגרש החנייה. קת'י, שנחתה רק ב- 15:00 מארצות הברית וכבר הספיקה לשכור רכב ולנהוג לעין גב אחרי מעט מאוד שעות שינה וג'ט לג טרנס-אטלנטי. קת'י עושה רושם כאישה חזקה, אתלטית עם אפס אחוזי שומן אך בעיקר טיפוס נעים. אני עורך היכרות קצרה בין כולם ואנחנו הולכים "לנשנש" קצת בשר והרבה פחמימות במסעדה קרובה. אחוזי שומן מעטים עבור שחייני מים פתוחים זה אומר להיות מאוד רגיש לקור. קת'י רועדת במים של 26 מעלות. רובנו יכולים להרגיש בנוח בטמפרטורה כזו (תסיקו לבד כמה אנחנו מרופדים). סיימנו לאכול את ארוחת הערב הראשונה וחזרנו למחנה. הקפצתי שלושה כדורי מגנזיום והתיישבתי לבדוק את התחזית באינטרנט.

קרפים עם שוקולד, גלידה ואגוזים
התחזית למחר בכינרת מבשרת על רוח מזרחית קלה. התחזית ליום חמישי בים התיכון מדאיגה: צפוי ים גלי. שמרתי לעצמי את הזכות לדאוג לים התיכון אחרי שנשלים את המשחה בכינרת. אני פוגש את קפטן לב ליד מגרש החנייה ומעדכן אותו לגבי התחזית. הקפטן לא מתרשם, מחייך אליי ואומר: "תהיה רוח דרומית". "לילה טוב" אמרתי ומיהרתי לארוחת הערב השנייה. אילן הוא הבעלים של רשת "הנריס" לקרפים והוא מכין לנו קרפים אלוהיים: עם גלידה, אגוזים ושוקולד. אף אחד לא מסרב…

בתמונה: אילן בעבודה

גברים זה עם אינפנטילי
את המסע הזה מלווה הצלם ירון ויינשטיין שהתגלה כנכס צאן ברזל. שידוך של חגית מי דן המדהימה. מסתבר לי, בדיעבד, שכל דבר שידה של חגית נוגעת, הופך לזהב. מגע מידס! העובדה שירון צילם את הישרדות לא נותנת לחנן, לאבי ולי מנוח: כל הערה של מישהו מהחבורה גוררת שלל בדיחות תפלות על מועצת שבט, הדחה, אתגר חסינות והגלייה לאי המתים. ירון ושאר החבורה לא צוחקים אבל שלושתנו מרוצים מעצמנו כמו מטורפים. אינפנטילים. עושים בושות מול האמריקאית ובטח מחזקים אצלה את ההנחה שבישראל יש בעיקר גמלים ואנשים שזה מכבר ירדו מהעצים.

תדריך
כולם מתאספים בבית הילדים לתדריך שהעברתי. אני מדגיש כמה פרטים חשובים: שמדובר במסע אתגרי ולא מירוץ אתגרי – אנחנו לא בתחרות; שכולנו רוצים לסיים עם חיוך ולכן עלינו לשמור על הכוחות ולחלק אותם נכון בין שלושת הימים; שאנחנו נשחה בדבוקה אחת שתהנה מליווי של סירות מנוע, יאכטות וקייאקים; שההפסקות נועדו לצורך שתייה ואכילת ג'לים של אנרגיה. התכנון הוא לבצע שלוש הפסקות בכל משחה. מידי 45 דקות לשלוש-ארבע דקות. ושיש רק שחיין אחד שקובע את הקצב וכולם מתאימים את עצמם אליו. אני מתדרך את כולם בעברית ובסוף ניגש לספר לקת'י את תקציר הפרקים הקודמים באנגלית.

הולך להיות מעניין
קת'י מקשיבה לי ושואלת שאלות ענייניות. את השאלה האחרונה חשבתי שלא הבנתי בהתחלה: האם זה יפריע למישהו מהקבוצה שהיא תשחה בלי חלק עליון. אני משיב שלא ומעדיף לשמור את הפרט הזה לעצמי אחרת קת'י תגלה שמשום מה מחר בבוקר כולם רוצים לשחות קרוב אליה. אנחנו מייצגים את המדינה וחייבים לשמור על כללי הטקס. הולך להיות מעניין המסע הזה… אני נשכב במיטה ב- 22:30 ומתקשה להירדם. האדרנלין, ההתרגשות והסוכר שומרים אותי עירני מידי. מידי חצי שעה אני מציץ בשעון ונלחץ שאני לא נרדם. המחשבות לא מרפות. זה לקח שעתיים וחצי, בסביבות 1 בלילה כבר ישנתי.