מאת: ענבל לוין וחגית מי דן, תלמידות TI, ינואר 2011
20.11.10
שנתי נודדת כבר כמה ימים. מתעוררת מאוד מוקדם ונדמה לי שאני בתוך שלולית מים קרה ביותר. זום אאוט על חלומי בהקיץ מגלה שזו לא שלולית, זה אגם. די ידוע. שכחתי איך קוראים לו כי אני נושמת כל ארבע, אז מנתבת את החמצן לכל מקום שצריך אותו מלבד המוח שמסתמן לאחרונה ממילא כבלתי אמין.
בזמן האחרון שמתי לב שאני נושמת כל ארבע גם מתוך שינה.
נדמה לי ששוחים לידי דגים. כמו שהם שוחים זה יותר נראה כמו כרישים. שמעתי לא מזמן סיפור אמיתי שהתרחש ב 2004 בניו זילנד. כמה שחיינים יצאו לשחות בים כשפתאום הקיפה אותם להקת גרייט וויט. הכרישים התחילו לשחות סביבם במעגלים כשלפתע הגיעה להקה גדולה של דולפינים שיצרה סביב השחיינים מעגל מגונן וליוותה אותם עד שהם הגיעו לחוף. אלה ששוחים לידי הם בטח הדולפינים שבאו לוודא שאני אגיע עד החוף בלי למות בדרך.
בכל מקרה, יומני, כמו שאתה מבין, אני חושבת שיש לי בעיה רצינית של תפיסת המציאות.
19/11/10
מתעוררת בבהלה שוב… השעה 03:00 לפנות בוקר. מזנקת מהמיטה אל עבר המקלחת, מסתכלת במראה ונבהלת מהמראות הקשים. שואלת את עצמי מה יותר קשה, הפרצוף שלי או 10 קמ?
התשובה הנכונה היא הפרצוף שלי במשך 10 קמ. ללא ספק יותר קשה.
אני בדרך לאגם ידוע.
עצירה בתחנת דלק. "בוקר טוב, טנק מלא בבקשה".
"לילה טוב, 95?"
רושמת לי – לא לשכוח פרספקטיבה בחיים וממשיכה.
מנסה להסביר לעצמי למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי אבל לא מצליחה, זה די קשה לפתח מחשבה רציונאלית כשנושמים כל ארבע… וזה זמן מה שאני נושמת כל ארבע גם בנהיגה.
אני מגבירה את הרדיו, אולי בכל זאת יכנס איזה שיר סימבולי, משהו שיזכיר לי לימים את היום הזה? כלום.
תוך כדי התקדמות אני מתחילה להבין למה אנשים שומעים מוסיקה חזק – זה כדי שהם לא ישמעו את עצמם שואלים 'למה אני עושה את זה לעצמי?' כל כך הרבה פעמים ביום.
21.11.10
זוכר שסיפרתי לך על המקרה של הכרישים והדולפינים בניו זילנד? שמעתי עוד משהו על המקום הזה. אומרים שהכרישים שם ידידותיים כמו הניו זילנדים. אין שם תקיפות כרישים. האחרונה הייתה לפני עשרים שנה.
סטטיסטית, הייתי מוכנה להמר שנניח, אבל רק נניח, שאני בניו זילנד ונניח, אבל רק נניח שאני שוחה? אז סטטיסטית, די מתבקש שאם תהיה תקיפת כריש היא כמובן תהא על עבדך הנאמן יומן יקר. כבר אמרתי שאני צריכה בדיקה? אני שוב חולמת בהקיץ.
נדמה לי שאני בניו זילנד ואני שוחה במים עם קבוצה גדולה של בני אדם מכל מיני סוגים, ומכל הסוגים האלה של האנשים, אני האחרונה. תמיד.
בחלומי אני מבחינה בגמלאים ונשים דוביות עוקפים אותי ביעף, כאילו הייתי בויה קטנה של סימון דרך. החיים כבויה. הפכתי לסמן.
יומני, האם שחייה היא ראי חיי? אני שוחה ושוחה (נגד הזרם) תוך כדי שאחרים עוקפים אותי מבלי לעצור לקפה ועוגיה… רגע, מישהו עצר לצדי. סגנון שחיה מוזר, כל הגוף שלו מעל המים, בטח יש לו חליפה משוכללת. אה. רגע, מכירה את החליפות האלה. יש לזה שם מיוחד, זה עוטף חצי גוף תחתון ובונה חצי גוף עליון. קוראים לזה קיאק.
מדי נשימה אני מבחינה בפלג גופו החשוף. כמו שאני רואה את זה, בשביל מחזות כאלה שוחים במים פתוחים. עוברת לנשימה כל שניים.
הבחור מדבר בקשר. שומעת רק חצאי דברים… משהו על מישהי שאולי כדאי להוציא מהמים. מסכנה, בטח קרה לה משהו.
20/11/10
מספר תובנות שפתחתי במהלך המשחה ל- 10 ק"מ.
כללי התנהגות במים פתוחים: כשעושים פיפי בתוך חליפה מיד מספרים לכולם. לא כי זה מסוכן, אלא כי זה מאוד מעניין.
יש שחיינים שכבר הגיעו לרמה כל כך גבוהה של שליטה, שהם גם מצליחים בו זמנית להפיק גם נפיחות.
הערך המוסף של נפיחה הוא בלתי מדיד נכון לעכשיו, אך לפי מיטב ידיעתי מנוגד לחוקי FINA שכן הוא שובר את השוויון בין השחיינים מבחינת יכולת ציפה.
התנהגות נאותה במים פתוחים מונעת גם אסונות רגשיים, אני אסביר:
יומן, גיליתי שאני מנווטת כמו שצריך וששוחה ישר בעוד שכל השאר עקומים.
אבל נניח שמישהו היה עולה על זה…
האם אתה מסוגל להעלות בדעתך מה היה קורה אם ערימת הגברים המסוקסים ששוחים לצידי, הייתה מתעוררת לתוך ההבנה שהם הם העקומים?
זה היה ממוטט סדרי עולם, זה היה שובר את העולם האקדמי כפי שהוא היום. זה היה מרסק לרסיסים קטנטנים כל פיסת מידע מושרשת הקשורה לאגו הגברי.
עזוב אני אומרת, יומן יקר, למה להרוס?
החלטתי שאשמור בסוד את התגלית שלי, ואמשיך לעשות כאילו שאני זו ששוחה עקום ושאני זו שאינה יודעת לנווט.
לעתים אני אף מפברקת כניסות ראש בקצה הקיאק המלווה במהלך השחייה כדי להסיח דעת קהל.
ובאותו נושא, זו גם הסיבה היחידה לכך שאני שוחה לאט כל כך. לא נעים לשחות מהר. העולם הגברי סומך עלי שלא אשבור את שתיקתי. נדרתי נדר למלא פי מים. בנושא הספציפי הזה ובאופן כללי.
אז אני מדמיינת לעצמי זרמים חזקים ששוחים נגדי, וכך אני מצליחה לשמור על קצב קבוע של חוסר התקדמות.
למעשה, הייתי מגדירה עצמי מחלוצות התנועה (ושיישאר בייננו כל העניין הזה).
וגם למדתי משפט מאוד יפה לא מזמן:
אם את בת את טיפשה.
22.11.10
אתמול בלילה היה נדמה לי שקיבלתי במייל מחקר שהכותרת שלו הוא "אם את בת את טפשה". חורה לי ששוב קם מישהו והוציא פטנט על משהו שאני כבר שנים עובדת עליו.
אני, זה די ברור, שייכת לעולם האקדמאי.
בכל מקרה, ובהמשך לניסיונות שלי לא לאבד קשר עם המציאות, החלטתי לשלב בין מים פתוחים למים סגורים, כדי לבחון את מצב הדגה בבריכות. כמובן שגם אי אפשר להכחיש את רתיעתי מכרישים, ואת תיאוריית סטטיסטיקת תקיפת הכרישים… אחרי הכל, אם את בת את טפשה, אני מזכירה לך.
שוחה ושוחה ושוחה וזה לא נגמר. מזכיר לי נשכחות את המים הפתוחים. ההבדל היחיד הוא שבקונסטלציה הזו, הבחור מהקיאק, עומד מעלי ומודד זמנים על קרקע מוצקה לחלוטין.
עומד ומודד. מודד ועומד. גברים עושים את זה מעולה.
הוא רושם לו כל מיני רשימות, ואני שוחה ושוחה. וכך חולפים להם שבועות של שחייה. פעם הוא אומר ארבעים כפול שישים, ופעם הוא אומר עשרים כפול מאה עשרים… ואני לא תמיד מבינה כי יש לו כל מיני קודים וקיצורים, אז שואלת "סיי וואט?" ואז אומרת "קן יו סייד דאט אגיין?" ואז מבקשת "קן יו פליז אקספליין דיס דריל אגיין?"
והוא שואל, את משוויץ נכון? ואני אומרת לא, גם בישראל יש בחורות טיפשות.
אחרי כמה שבועות שאנחנו משחקים את המשחק המפורסם אני אשה טפשה, הוא מאמן גאון, הוא מעיז לנסות ולומר לי משפט מורכב: "ועכשיו, הגיע הזמן להזיז את הרגליים!".
יומני הנאמן, נראה שהוא התאפק המון המון זמן מלהגיד את זה, כי איך שזה משתחרר לו הוא נראה פתאום הרבה יותר רפוי. אומרים שבניו זילנד, כרישים תוקפים רק מי שבועט טו ביט קיק, אז כל מי שנכנס למים בועט ובועט כמו משוגע.
מחליטה להקשיב לדבריו, ולבעוט כמו בניו זילנד. אני מתעוררת בתוך אמבולנס.
הרופאים חוקרים את המאמן, איך זה קרה?
היא תיירת, הוא מסביר להם, לא רגילה להשתמש ברגליים.
"אהההה" מתבוננים בי במבט מלא רחמים.
21/11/10
אח'שלו יקר,
יושבת בסלון, רגלים על השולחן, כוס בירה (חצי ליטר) ביד, ביקשתי מהפרטנר בוטנים אבל הוא עסוק, מכין שיעורים עם הילדים, ויש לו אחרי זה גם לנקות את המטבח ולהכין אוכל, והאמת היא שגם הטלתי חבילה רצינית בשירותי האורחים לא מזמן אז כשהוא יתפנה אני מניחה שהוא בטח ירצה לנקות גם שם..אז לא ביג דיל. אקח בוטנים לבד.
אני אחרי המשחה ל- 10קמ, ותאמין לי, יומן, קלי קלות! מה אפשר להגיד, לא קשה, לא קר, והיו גם כוסיות.
הסיבה היחידה שלא הגעתי מהר יותר זה בגלל המפקדת. היא אמרה לא עוקפים אותה, לא רציתי להסתבך. עם בנות לא מסתבכים.
אז מה היה שם בעצם… בוא נראה…
היה איש אחד מיוחד, שבניגוד אלי לא רק הוזה, הוא מעיז לחלום חלומות ואחרי זה להפוך אותם למציאות. גבר. קוראים לו גדי כץ.
היה גם מסלול אחד מאוד ארוך והמון אנשים שנורא חיכיתי לפגוש בכל הפסקה.
ההפסקות, כמו שאני רואה את זה, הן הקטע פורץ הדרך של המשחה. אחרי הכל אין כמו בירה קורונה קרה עם ג'ל אספרסו כדי לסדר את הראש על הבוקר.
היה מסע מרתק לנבכי… אמממ… לנבכי… המממ… לא משנה, העיקר שהיו כאפות בקו הסיום וחיבוקים.
גרעפס…
הרעש של הגרעפס מעיר אותי מעוד הזיה.
יומני… זו אני ששוטפת כלים. אחרי שאסיים לנקות ארוץ לים לבדוק אם הגיע מכתב בבקבוק. יש איזה עניין עכשיו עם מכתבים שמגיעים אלי פעם ביום בתוך בקבוק לחוף הצוק.
שוב פנטזיה… משמר החופים הניו זילנדי לא מאפשר לבקבוקים לשיט במים, בטיחות השחיינים של מים פתוחים קודמת לכל ואצלנו, אין מודעות למסורת של תקשורת ארוכת טווח, מי שכבר מוצא בקבוק ישר זורק אותו חזרה לים, אנחנו חזקים בשמירה על הניקיון.
אז ירדנו מבקבוקים, עברנו לתקשורת אלקטרונית – קיבלתי מייל!
זה מהסולמייט שלי, היא שוחה ניו זילנד, אני שוחה ישראל, ביחד אנחנו מנהלות יומן וירטואלי. כמעט יממה מפרידה ביננו.
השמש שם זורחת כשאני הולכת לישון.
אבל הים הוא גלובלי וגם החוויות.
שתי חברות יצאו לדרך בים בם בום.
