איך לימודי השחייה התפתחו
פרט לעובדה ששחיית יונקים יבשתיים הינה פעולה שבני אנוש מבצעים באופן טבעי, גופים רשמיים שהוקמו, אשר הפכו לברי סמכה רשמיים בעניין לימוד שחייה, הוקמו כגופי בטיחות (Safety Organizations) אשר מתמקדים במניעת מקרי טביעה. מכיוון שרוב מקרי הטביעה קורים רק מספר מטרים ממקום מבטחים, לא הושם דגש על טכניקות המתבססות על יעילות שכן לא היה צורך בלימוד דרך ושיטה שתאפשר שחייה למרחק ארוך. למרות ששיטות ההוראה של אותם גופים התפתחו לאורך השנים, ה- DNA הארגוני שלהם עדין מתבסס על בטיחות במים, ולא על תנועה זורמת ומלאת חן.

איך אימוני השחייה התפתחו
מכיוון שכל שחיין מתחיל מתעייף כבר בשחיית הבריכה הראשונה, הוא מניח ששחייה הינה פעולה קשה שדורשת אימונים ארוכים ומפרכים. הגישה לאימוני שחייה הייתה מאד בסיסית בין שנות ה- 20 לשנות ה- 50 של המאה הקודמת.

האורים והתומים
בשנות ה- 60 "מדעי ספורט" שהתבססו על מחקר של אימוני אינטרוולים וכדומה קיבלו הכרה רבה יותר. בספרו של דוק קאונסילמן (מאמנו של מרק ספיץ), "המדע של השחייה" הפך לתנ"ך של מאמני השחייה. אחריו הגיע ספרו של ארני מגליסקו Swimming Fastest. שני הספרים הקדישו מאות עמודים בלהסביר כיצד גוף מייצר ומפיק אנרגיה בזמן האימון. אף אחד מהספרים הנ"ל לא אזכר את המוח, אפילו לא פעם אחת. ספרו של קאונסילמן כולל רק פסקה אחת בנושא וספרו של מגליסקו הקדיש שתי פסקאות לנושא אדפטציה של מערכת העצבים. אף ספר לא התייחס לפיתוח ושיפור של מיומנויות שחייה. במקום זאת הם בוחנים את תפקיד מערכת העצבים בפיתוח כוחו של השחיין ושחרור הורמונים בזמן אימון.
שני הספרים הפכו לאוטוריטות, חלק מזה נבע מכך שכותבי הספרים היו מאמנים מוכרים ומוצלחים אבל בעיקר מכיוון שהכותבים אחזו בתואר ד"ר לפיסיולוגיה של המאמץ וספריהם כללו הפניות רבות למחקרים. החיסרון הבסיסי באותם מחקרים פיזיולוגיים הוא שכולם בוצעו ביבשה ולא במים זאת, תוך שימוש במכשירי ריצה ואופניים נייחים. הסיבה לכך הייתה שקשה היה לבצע מדידות פיזיולוגיות במים.

פיזיולוגיה ומחקרים לא מתאימים
תוצאות המחקרים הנ"ל היו בעלי קורלציה גבוהה עם פעילויות סבולת המתבצעות על היבשה. יכולת אירובית גבוהה תואמת זמני ריצה מהירים. צריכת חמצן טובה תואמת תוצאות רכיבה מעולות. אולם מעולם לא הייתה התאמה-קורלציה עקבית בין מדדים פיזיולוגיים טובים לבין תוצאות שחייה טובות. הסיבה שיש מתאם גבוה בין רמת הכושר הגופני לבין תוצאות וזמנים בספורט כמו ריצה היא, כמו שאמר ד"ר מייקל ג'ויינר (מרתוניסט ושחיין למרחקים ארוכים): "רמת הביצועים בריצה וברכיבה תלויה ב- 70-80% ברמת הכושר הגופני; רמת הביצועים בשחייה תלויה ב- 80% ביעילות התנועה במים". ויעילות קשורה בצורה הדוקה הרבה יותר לאימון מערכת העצבים מאשר פעילות אירובית!

פיספוס ותקווה
ובכל זאת, אשליית האוטוריטה המבוססת על מחקרים מדעיים ותארים מתקדמים, בשילוב עם להיטותם של מאמנים לשיטות אימון "מדעיות", הובילו לכך שכל עולם השחייה רדף אחרי פתרונות פיזיולוגים "לבעיות" בשחייה למרחק ארוך יותר בזמן מהיר יותר. ועדיין, כל הקונסטרוקציה של מדע השחייה מבוססת על הנחות בעיתיות מאוד.

זו בדיוק המשימה ש- TI לקחה על עצמה – לספק אלטרנטיבות מוכחות ללימוד ואימון שחייה!

האם שחייה 'עובדת'?
מיליונים מעוניינים לשחות היטב, אך יכולת שחייה אמיתית כמעט ואינה קיימת. ב- TI משמעות המילה יכולת היא: 1) ככל שתתאמן יותר כך תשחה טוב יותר; 2) תוכל לשחות כמה זמן שתרצה – תפסיק לשחות רק כשנגמר לך הזמן; 3) אתה שונא להפסיק לשחות, בגלל ששחייה גורמת לך להרגיש כל כך טוב, גופנית ומנטלית.

במקום זאת, רק שברי אחוזים מאוכלוסיית העולם יכולים לשחות ברציפות יותר מ- 400 מטרים – מקביל להליכת 1,500 מטרים לשם הדגמה: מעל לכ- 60% אחוז מאמריקאים, מעל 100 מיליון איש, מפחדים ממים עמוקים. עובדות אלו משקפות דבר שכל מדריך שחייה חייב להבין: בני אנוש לא התפתחו אבולוציונית בשביל לשחות: 1) הפחד מטביעה הוא אוניברסאלי; 2) המוח האנושי מתוכנת ל- Tarra Firma – קרקע מוצקה; ו- 3) הגוף האנושי מעוצב למקסם חיכוך וגרר ולייצר מערבולות במים.

ארבע סוגי פעילויות שחייה
ישנן 4 פעילויות שחייה בסיסיות שניתן לעשות בבריכה או בכל גוף מים אחר:
– פנאי
– שיעורים
– כושר גופני
– אימונים/תחרויות

מבין הארבע, רק שחיית פנאי 'עובדת'. זאת מכיוון שלא נדרשים כישורים מיוחדים לשחיית פנאי ואין דוקטרינה-תורה סדורה ומוסכמת על הדרך 'הנכונה' לעשות את זה. בהתאם לרוב הסטנדרטים המודדים איכות, שלוש השיטות האחרות נכשלות כשלון חרוץ.

1. רוב הבגירים הלוקחים שיעורי שחייה חווים תסכול או תחושת כישלון. לרוב הצלחה משמעותה לא לטבוע. לשחות בריכה אחת או שתיים הינה כל כך מאתגרת שהמחשבה על שחיית קילומטר בים הפתוח אינה נתפסת.
2. רוב שחייני הבריכות (Lap Swimmers) מגיעים לבינוניות סופנית (Terminal Mediocrity). שיפור, או אפילו הציפייה להתקדמות או הצבת מטרות כמעט לא קיימת. רוב השחיינים מעל לקו השחור בקרקעית או מחקים שחיינים תחרותיים.
3. שחיינים תחרותיים חווים פציעות, שחיקה או שיעורי התשה הגבוהים מ- 50%. לאחר שפרשו משחייה רובם מעדיפים לעשות הכול ורק לא לשחות.

לכן המשימה העיקרית ש- TI לקחה על עצמה היא להיות "סוכן שינוי" בתחום השחייה. השינוי אליו אנו מכוונים מבוסס על שני רעיונות פשוטים אך פורצי דרך, רעיונות שיתקבלו כמהפכניים אצל רוב האנשים שישמעו עליהם.

הפרדיגמה השלטת
שני רעיונות בסיסיים לגבי שחייה התקבלו בצורה אוניברסאלית ומעולם לא נעשה ניסיון לערער על נכונותם עוד מראשית ימי אימון השחייה:
– הפעולות ההכרחיות בשחייה הם בעיטות וגריפות
– רמת השחייה שלך משתפרת על ידי אימון הגוף

הפרדיגמה החדשה או שני רעיונות פורצי דרך
בשנים האחרונות קבוצות קטנות של מאמנים ושחיינים החלו לחשוב וללמד בדרך שבה השיפור הוא הרוטינה, בניגוד למצב בו השיפור הינו מצרך נדיר.
1. הפעולה ההכרחית הינה Active Streamlining. בעיטות וגריפות עדיין מתקיימות והופכות ליעילות יותר רק בתור פעילויות משנה – זה קורה רק אם לומדים להפחית את הגרר-ההתנגדות תחילה.
2. אתה משפר את כישורי השחייה שלך, את הסבולת, המהירות וההנאה – על ידי אימון המוח. הפעילות האירובית עדין מתקיימת אך כל החלטות הלימוד והאימון צריכות להתבסס על ההבנה של איך המוח לומד משימות, בשונה מאיך הגוף מייצר אנרגיה.

המשחה שנערך בפעם ה- 80 מאז 1943, הסתיים בטרגדיה כשחלק מהשחיינים נסחפו לעבר 4 דוברות ענק שעגנו בקרבת מקום. התנאים היו קשים: זרמים ורוחות חזקות. בערך 300 מטרים אחרי ההתחלה, כ- 30 שחיינים וקייאקיסטים (מלווים) נסחפו על ידי הזרם החזק לעבר הדוברות. משמר החופים הפרגוואי הגיב מיד והחל בניסיונות לחילוץ השחיינים. שני שחיינים לא יכלו לזרם ומתו מיד.

הנה קטע מתכנית חדשות שמתעדת את החילוץ: